סיפור ההריון והאובדן שלי

שלוש שנים עברו מאז אובדן ההריון שלי,
היום אני יודעת שהאובדן שינה את חיי. אבל, נתחיל את הסיפור מההתחלה ועם קצת רקע.
שמי גל ואני בת 45. את בני יחידי ילדתי בגיל 30.(לפני כן עברתי הפלה עצמונית בגיל צעיר).
ההיריון של בני הבכור הגיע אחרי טיפול קצר. ההיריון עבר בהנאה חוץ מבחילות נוראיות עד חודש שביעי. כאשר הגעתי לשבוע 40 הלכתי לביקורת בבית חולים כפי שנהוג עם הגיעו של תאריך הלידה המשוער . אני זוכרת שהגעתי לבית חולים שלווה ושמחה,לא ציפיתי שבאותו יום הרופא ישלח אותי דחוף ללידה בגלל חשש לרעלת הריון. היום בדיעבד, אני מודה לו ביותר בהיותי מודעת לסכנות שיכלו להיות לעובר ולי.

מכיוון שזו הייתה לידה ראשונה הגעתי ממש רגועה לחדר אחות שתכין אותי ללידה. עוד לא הבנתי מה מחכה לי כמה שעות קדימה. הלידה הייתה קשה וטראומתית ביותר. סבלתי מכאבים חזקים וקשים במשך 24 שעות, הלידה לא התקדמה ובסופו של דבר הוחלט ליילד אותי בניתוח קיסרי.

הדבר שנחרט בזיכרוני יותר מכל היה שכל מי שעבר במסדרון בזמן ששכבתי בחדר לידה בעודי כואבת וצועקת ,הרשה לעצמו לבוא ולדחוף ידיים כדי לראות איך מתקדמת הלידה. כאשר שכבתי בהתאוששות נכנסה מישהי לחדר עם כפפות על הידיים ואיך שראיתי אותה אמרתי לה: די, אני לא מוכנה שיבדקו אותי עכשיו. והיא ענתה לי שהיא באה לנקות את החדר, עד כדי כך הייתי כבר בלחץ.

יש לי בן מקסים שאותו אני הכי אוהבת בעולם, אבל הלידה הקשה שעברתי השאירה בי צלקת , לא רציתי לשמוע על הריון ולידה תקופה ארוכה ביותר.

לקראת גיל 40 הרגשתי שמשהו מתרכך בי
ואט אט החל רצון לתינוק נוסף . לפתע הרגיש לי נכון ילד. ממש רציתי. רגש האימהות שבי התעורר לחיים. ידעתי שזהו זה, שאני חייבת לפעול עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי. החלטנו לגשת לרופא ולראות האם הכל בסדר ולקבל את הסכמתו לצאת לדרך. יצאנו מאושרים ובטוחים שבמהרה ההיריון המיוחל יגיע. כמה אופטימיים היינו.
ניסינו כמעט 9 חודשים וההיריון לא הגיע.כל חודש מחדש הייתה ציפייה שזהו, זה חייב לקרות החודש. חישבתי ימים, שעות ,הכל היה מתוזמן, אבל לטבע היו מחשבות ורצונות משלו.
החלטנו לחזור לרופא ולראות כיצד מקדמים את העניינים. (זה הזמן לומר שבעבר סבלתי מכמה בעיות ברחם ונאלצתי לעבור טיפולים והתערביות כירוגיות).


לפני שימוש בתותחים הכבדים
הוחלט ללכת לניסיון הזרעה שגם לא הצליח. אז כבר לא הייתה ברירה והוחלט להתחיל עם הורמונים במינון נמוך ולראות מה יקרה. מכיוון שיש לי רגישות להורמונים ותרופות בכלל, חששתי מאוד מהכדורים. התחלתי לקחת והרגשתי נורא. סבלתי מכאבי ראש , סחרחורות ועייפות נוראית. לאחר כמה ימים החלטתי שזהו,
שאני לא מסוגלת יותר. לאחר בדיקה הסתבר שהכדור גרם לי לנזק ברירית וכן להיווצרותו של פוליפ . פוליפ ברחם יכול לגרום לבעיות בקליטה והחזקה של הריון ולכן הוחלט לנתח אותי.

באותה תקופה עברתי המון בדיקות פולשניות לרחם. בכל פעם לאחר טיפול,סבלתי מדמומים וכאבים.בדרך פגשתי רופאים שהיו מאוד לא עדינים בלשון המעטה, אבל זה כבר לסיפור אחר, רק אומר בקצרה שפגשתי כמה רופאים שאיחלתי להם להיות בצד הנבדק ושהם עצמם יטפלו בעצמם . אחרי הניתוח סבלתי מסיבוך של דלקת קשה ואשפוז בבית חולים. נטלתי 3 סוגי אנטיביוטיקה למשך חודש בבית.

חודש לאחר מכן התרחש הנס ונכנסתי להריון.
עוד לפני האיחור והבדיקה ידעתי וחשתי שאני בהריון. מעין תחושה פנימית עמוקה וברורה ביותר שלא ניתנת להסבר.. לאחר איחור של כמה ימים במחזור עשיתי בדיקה ביתית שהראתה תשובה שלילית. היה לי מוזר כי ידעתי שהתשובה חיובית. חיכיתי עוד כמה ימים וחזרתי על הבדיקה שנית , שוב התשובה יצאה שלילית. מכיוון שידעתי שאני בהריון ביקשתי לעשות בדיקת דם ואכן התשובה הייתה חיובית - בטא 300.

קשה לתאר את השמחה והאושר שנכנס לבית. כל כך ציפינו ליום הזה. הבן שלנו היה מאושר ונרגש מזה שעומד להיות לו אח/ות. התחלנו בתכנונים ושיתפנו את המשפחה והחברים בדבר ההיריון.היו הרבה שתהו למה אנחנו מספרים בשלב כל כך מוקדם. לרגע לא היה בי חשש כלשהו שדברים לא יתנהלו כצפוי.

בשבוע השני בשבת בבוקר ,התחלתי לדמם דימום מסיבי. הייתי בטוחה שזהו, ההיריון נגמר.בכיתי כל השבת וכל רגע נכנסתי לשירותים לבדוק האם עדיין הדימום קיים. הכנסתי את עצמי למנוחה מוחלטת עד צאת השבת מועד בו יכולתי להתקשר לרופא שלי. הוא כמובן נתן לי הוראה להיכנס לשמירה ומנוחה מוחלטת ולבוא לראות דופק. בהריון הקודם שלי בעלי עבד בעבודה אחרת ולכן לא היה מעורב בהריון כלל. הפעם היה חשוב לו לבוא איתי לבדיקות ולהיות שותף מלא לתהליך.

בפעם הראשונה שצפינו בדופק
הייתה התרגשות עצומה בחדר. הסתכלנו במסך ולא האמנו שפלא הטבע מתרחש אצלי ברחם. נס מבחינתנו. תחילתם של חיים חדשים. יצאנו מרוגשים ונלהבים מהבדיקה עם ציפייה לראות את התקדמות הגדילה. חודש לאחר מכן הגענו לבדיקה והכל היה תקין. בוטן שלנו גדל ושחה לו בהנאה רבה ברחם. הכל נראה מצוין.
כמובן שלקחנו תמונה שלו הביתה כדי להראות לבן שלנו.

באותה פגישה התחלנו לדבר על הבדיקות הבאות: שקיפות עורפית,סקירה ראשונה ושנייה.שיתפתי את רופא שלי בהחלטה למי אני מתכוונת ללכת וקיבלתי את אישורו להחלטתי. כעבור חודש הגענו להדסה הר הצופים לבדיקה. מרוב התרגשות השלפוחית שלי חגגה וכל כמה דקות נאלצתי ללכת לשירותים.

באחת הפעמים ,ראיתי שם בני זוג עם ההורים שלהם. שמעתי את השיחה שהתנהלה בניהם,
הם דיברו על זה שהעובר מת וצריך לעשות ניתוח האישה בכתה ובעלה חיבק אתה. חזרתי נרעשת וסיפרתי לבעלי על הזוג האומלל והעצוב הזה. באותו זמן לא ידעתי שבקרוב מאוד נהיה שותפים לגורל.

נכנסנו לחדר והרופא התחיל לבדוק.
ראיתי על פניו שמשהו לא בסדר אבל לא הבנתי בדיוק. רק שהסתכלתי על המסך הבנתי. ראיתי את בוטן שלנו שט לו בשק הריון ללא רוח חיים וראשו שמוט. זוהי אחת התמונות שלא אשכח בחיים שלי. התמונה הייתה כל כך מוחשית וממשית והיא זו שאפשרה לי להבין מה קורה. הרופא הסתכל לעברנו ואמר: " אני כל כך מצטער" ,יצא מהחדר ונתן לנו לעכל את מה ששמענו וראינו. עד היום זכורות לי העיניים של בעלי , מבט התדהמה ואי היכולת לעכל את מה ששמע רגע לפני.

לפני שבוע הכל היה בסדר.
איך זה שפתאום זהו? אין חיים יותר? יצאנו משם במהרה והדמעות לא הפסיקו לרדת. בדרך כבר התקשרתי לרופא שלי כדי לשתף אותו במה שקרה. הייתה שתיקה מעברו השני של הקו ואז שמעתי את קולו :" אני לא מאמין, אני לא מאמין. אני חייב לבדוק". הרגעתי אותו שאם הפרופ' ראה שהעובר מת אז הוא מת. באותם רגעים החלטתי שאני לא מסוגלת להסתובב עם עובר מת אפילו יום אחד מיותר אצלי בגוף.

בזמנים הקשים האלו פגשתי את מערכת הבריאות בשיא האטימות שלה. התקשרתי לקופת חולים כדי לברר מה אפשר לעשות. ישר נעניתי שאני אשלח בקשה והיא תדון תוך שבוע . לא הייתה שום רגישות או אמפטיה לעצם העניין שאיבדתי את העובר שלי. מכיוון שלמחרת היה חג שבועות ,ובכדי לעבור ניתוח בבית חולים ציבורי ידעתי שנאלץ לחכות יותר מעשרה ימים החלטתי שאין מקום לאפשרות הזו, ואני פונה לרפואה הפרטית.נכנסתי לאוטומט,המוח הופרד מהרגש והתחלתי לטפל בכל הביוקרטיה מול הביטוח והרופא שלי. תוך כמה דקות הרופא שלי שריין לי תור למחרת בבית חולים פרטי והורה לי להגיע בבוקר לשים לימנריות באותו לילה בזמן שהתהפכתי מצד לצד במיטה

החלטתי שזה הזמן להיפרד מהעובר המתוק שלי
שליווה אותי תקופה קצרה אך משמעותית בחיי. בתוך תוכי הייתה לי הרגשה שזה בן. הייתה לי שיחה עמוקה איתו ובה הודיתי לו על זה שהוא בחר בי כאמא אפילו אם היה זה לתקופה קצרה.
אמרתי לו שאני משחררת אותו מחיי עם המון אהבה.

למחרת בבוקר התייצבנו מוקדם בבית חולים כדי שהרופא ישים לי את הלימנריות. הלימנריות גרמו לי לכאבי תופת. אבל תפקידם הוא לשמור על צוואר הרחם. בצהריים הגענו לבית חולים הפרטי לניתוח.הייתי רגועה שהרופא והמלאך שלי יהיה איתי וילווה אותי בזמן הקשה הזה.
בחדר ניתוח ביקשתי מהרופא שלי שישמור עליי ושיהיה עדין עם בוטן שלי . תוך שנייה וחצי כבר ישנתי ושהתעוררתי הייתי אחרי, בחדר ההתאוששות. מהרגע שהתעוררתי והבנתי מה עברתי , סכר הדמעות נפתח והדמעות לא הפסיקו לזרום. היה זה בכי ממעמקי הלב, עם המון כאב שליווה אותי תקופה מאוד ארוכה. מאז ועד היום אני לא מבינה מאיפה היו שם כל כך הרבה דמעות. צוות חדר התאוששות לא ידע כיצד להתמודד איתי ומהר מאוד החליט להעביר אותי לבעלי שחיכה לי בחוץ.

כמה שעות אחרי חזרנו הביתה
שאני שבורה ,מרוסקת פיזית ונפשית. בימים שאחרי התחילה ההתמודדות האמיתית שלי עם האובדן. ההבנה שזהו, נגמר.הרגשה שפתאום אין כלום בבטן . הנגיעה והליטוף של הבטן כבר לא רלוונטים יותר.הרגשת ריקנות נוראית.

לא הבנתי איך העולם ממשיך את עיסוקיו הרגילים ולא עוצר מלכת. לכל אחד ואחת היו כל מיני הצעות, תבונות ואמרות שממש לא הובילו לשום מקום. להיפך, גרמו לי להיות עוד יותר מסוגרת ובודדה.
הכאב והצער העמוקים ליוו אותי 24 שעות ביממה ולא נתנו מנוח. בעלי נאלץ כמה ימים לאחר הניתוח לנסוע לתקופה של שבועיים לחו"ל. מצד אחד היה לי קשה מאוד להישאר לבד ומצד שני אפשר לי להפסיק לנסות להיות חזקה ופשוט להישבר.

בעלי לקח את האובדן בצורה שונה ממני. אני יודעת שהוא כאב את האובדן,אבל שמר את הדברים בפנים. היה קשה לי לדבר איתו על מה שעברתי.הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה ולעבור הלאה. ברגע שהוא נסע ,התפרקתי לרסיסים. אפשרתי לעצמי לגעת בתחתית. בזמן שהבן שלי היה הולך ללימודים נכנסתי למיטה ורק בצהריים התקלחתי ושמתי מסיכה עד לערב שבו שוב התפרקתי למשך הלילה. שעות ישבתי מול המסך וכתבתי בפורום אובדן הריון, הקשבתי למוסיקה עצובה ובכיתי.התנתקתי מכל העולם, לא רציתי לראות ולשמוע מאף אחד.הייתי באבל.

לאחר שבועיים קמתי בוקר אחד והחלטתי שזהו,
אני ממשיכה הלאה וקדימה. התהליך כמובן לא התרחש מהיום למחר. העצב והכאב עדיין שם ותמיד יהיו חלק ממני , אבל העוצמה והתדירות כבר פחותים.
כמה חודשים אחרי התחלתי אימון אישי בניסיון להבין מי אני ולאן פניי מועדות. ניסינו להיכנס שוב להריון אבל יותר בנינוחות. החלטתי שאני לא מוכנה יותר להתערבות תרופתית . אחרי זמן שלא הצלחנו הגעתי לידי השלמה שכנראה נישאר עם ילד אחד וזה בסדר.

היום אני יודעת שבגיל שלי הסיכוי להביא ילד בריא ושלם לעולם הוא רק 40%. לכן וויתרתי על זה באהבה ובהשלמה .למרות שיש ימים שבהם העצב מציף אותי והמחשבות על מה יכול היה להיות.

היום במרחק של שלוש מאז האובדן,
אני יודעת ומודעת שהחוויה הזו שינתה אותי כאדם. הפכתי להיות אדם יותר סובלני, מכיל, אוהב ומקבל.
אמנם העיסוק שלי ברפואה אלטרנטיבית הייתה עוד לפני, אבל היום אני מטפלת ממקום שונה לחלוטין. למדתי לקבל ולהיפתח לאנשים ,
הכרתי את הכוח העצום שיש בנשים, את יכולת ההעצמה והתמיכה שרק נשים יכולות לתת אחת לשנייה. למדתי לקבל שדברים לא קורים סתם ושמכל חוויה קשה אפשר לצמוח ולהתעצם.

גל קורן : מטפלת הוליסטית ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון

מצעי המיטה של הכלה

יום ירושלים - המערכה על העיר העתיקה
ביום ו' 28.5.1948 בשעה 16:00 נפל הרובע היהודי בירושלים
לאחר ששה חודשי מצור ולחימה עיקשת. הסכם הכניעה מסיים פרק לחימה עקוב מדם שנמשך למעלה מחצי שנה על הרובע היהודי בירושלים. הרובע היהודי יחזור לידיים ישראליות, 19 שנה מאוחר יותר במלחמת ששת הימים.
הנשים ברובע השתתפו ולחמו כתף אל כתף עם הבחורים במגוון תפקידים. כקשריות, מפקדות, לוחמות, הכנת רימונים תוצרת בית וכן בתפקידי עורף ותומכות לחימה ומטפלות בפצועים."

מצעי המיטה של הכלה

מלכה נתנזון, ילידת ולוחמת העיר העתיקה. סיפור אישי
אקדים ברקע לסיפור - בשלב מסוים כשהקרבות ברובע היהודי במאי 48 הלכו והחריפו הוחלט להעביר ללא דחוי את הפצועים מבית "משגב לדך" למקום בטוח יותר. זאת לאחר שמיקומו - שבתחילת הקרבות נחשב למקום טופוגרפי מוגן - הפך אף הוא עקב התקדמות התוקפים לשטחו, למוקד הפגזות ונגיש לצליפות.

המקום שנבחר היה - בית הלוגנס שבבתי מחסה- מבנה ארוך של גוש דירות צמודות שהיה מוגן במבנים שהקיפוהו ממערב מצפון וממזרח , מדרום הגנה עליו החומה הדרומית של הרובע .

במבנה שלושה מפלסים שקיימים עד היום.
מפלס ראשון נמצא מתחת למפלס הרחוב בו התקינו בשתי דירות חדרי ניתוח והתאוששות ובדירה נוספת התמקם המטה הצבאי של הרובע שאף הוא שכן לפני כן במשגב לדך .
למפלס השני העבירו את כל הפצועים שרובם , מטעמי ביטחון הושכבו על מזרונים שפוזרו על הרצפה.
מפלס שלישי לא נוצל כי הגישה אליו הייתה חשופה לפגיעות.

ההעברה הזאת יצרה בעיות למטפלים
המקום היה צפוף , פצועים המשיכו להגיע והיה קשה להדביק את הקצב הרב בהחלפת מצעים נקיים עבורם בגלל הקושי לכבס ולייבש כביסה . מים לא זרמו בברזים דאז ולרוב בורות המים היה מסוכן להגיע , מכונות כביסה לא היו לנו וגם לו היו - לא היה ניתן להפעילן,כי ביום הראשון לקרבות ב16 במאי 48 נותק הרובע מזרם החשמל.

כך שכמעט כל פריט ממצעי המיטה שהזדהם -הושלך, והמלאי הלך ואזל . סוכם במטה שיש לפרוץ לבתים שדיריהם נמצאים במקלטים (יותר נכון - במחסנים) ולהחרים כל מה שניתן לשימוש לרווחת הפצועים.

בין המתנדבים למשימה היינו המפקדת שלי ואנוכי
ויצאנו מייד למשימה תחת מטר של ירי ופגזים. חדרנו לדירות ואספנו כל פריט שנראה לנו כראוי לטיפול בבעיה . אפילו מפות שולחן הפכו לסדינים.

באחד הבתים שנכנסנו אליו עמד ארון עם שלוש דלתות. אספנו משתיים מה שצרכנו וכשפתחנו את הדלת השלישית , נעצרנו ונדהמנו!!

על שלושה- ארבעה מדפים נחו חבילות של מצעי מיטה מגוהצים מעומלנים מקופלים ומבהיקים בלובנם, רקומים בפינות ברקמת רשלייה אומנותית ומעוטרים בהיקפם בתחרה עדינה.
מסודרים היו בקבוצות נפרדות כל חבילה במדף נפרד סדינים במדף , ציפות במדף וכו' . כל חבילה הייתה קשורה בסרט סאטן מבריק בקישוט מיוחד יפה ובצבע שונה.
היה ברור לשתינו שאילו מעשה ידיהן של אם ובת שהוכן כחלק מנדוניה לקראת חתונה, מנהג שהיה מקובל באוכלוסיה .

החלטנו להימנע מלגעת בהם.
עוד נותרו לנו דירות נוספות לביקור והאמנו וקווינו שבוודאי תגיע עוד תגבורת לוחמת ובעזרת האל ניגאל והכלה תזכה להנות ממעשה ידיה.
סגרנו את הארון ביראת כבוד ויצאנו להמשך תפקידנו.

לצערנו ולאכזבתנו נגוזו תקוותינו,
התגבורת המצופה לא הגיעה ותוך פחות מארבעה ימים ספגנו את גורלו וסופו המר של הרובע היהודי, יצאנו ממנו בכתונת לעורנו,חברינו פונו לשבי ולבתי החולים,התושבים נטשו את בתיהם על תכולתם ומצעי המיטה היפים נותרו אי שם על המדפים. אי אפשר היה להגיע אליהם יותר...מישהו בוודאי מצא בהם שימוש, אך לא אותה כלה שלמענה הוכנו.

הסיפור ניתן באדיבות מוזיאון "חצר הישוב הישן" בירושלים. במקום תערוכה המציגה את הווי התקופה.

ריח מוכר 

עוד דקה אחת
עוד תפילה אחת
והפחד יעלם,
ואני בנתיב חדש
אצעד.
העננים מתפזרים
האופק הולך ומתבהר
באוויר ריח מוכר
מהול בגעגוע,
קולך שמעתי ובאתי
כי אתה לי
ואני לך
ושנינו לנו בדרכינו
ומהגבעה ממול
אתה פוסע
מלא געגוע
מבין שהפעם
אין דרך חזרה
כי אתה לי ואני לך
ושנינו

ציפי רווח – כותבת שירים