סיפור אישי

הודעה חדשה

	ברכות לכן על הפורום	mimik	24/08/2010 22:17:39
	יעוץ זוגי לימודי אנגלית מדפסת ניתוחים פלסטיים תגובה

	"תעופי לי מהעיניים"	אנונימית	10/05/2010 17:15:31
	כן לפעמים הבעל בוחר להתייחס אלי כך, לרוב הוא מתנהג נהדר, אבל אם אני אומרת משהו והוא לא במצב רוח המתאים הוא מתפרץ. לא לשם כך אני כותבת. בעצם אני מחפשת חברה של נשים. לרכוש לי חברות אמיתיות בנות גילי, אני בת 40 פלוס משכילה, הילדים גדולים ועצמאים. בן הזוג לא מתייחס יפה והוא למעשה החבר היחיד האמיתי שיש לי, למעשה הוא חבר שמאכזב אותי קשות מידי פעם. לכן אני מחפשת מקום לשפוך את הלב לקבל תמיכה מנשים כמוני, וכמובן להקשיב. יש מקום כזה לא פורום מקום שבו נשים לא גרושות נשואות, לא כאלה שלפני גירושים לא פרודות נשואות שמרגישות כמוני בודדות. אשמח אם תמליצו לי בחיפה. תגובה

	סיפור ההריון והאובדן שלי	צוות_עיתונש	02/05/2010 17:39:57
	פורסם בעיתונש 30 סיפור ההריון והאובדן שלי / גל קורן שלוש שנים עברו מאז אובדן ההריון שלי, היום אני יודעת שהאובדן שינה את חיי. אבל, נתחיל את הסיפור מההתחלה ועם קצת רקע. שמי גל ואני בת 45. את בני יחידי ילדתי בגיל 30.(לפני כן עברתי הפלה עצמונית בגיל צעיר). ההיריון של בני הבכור הגיע אחרי טיפול קצר. ההיריון עבר בהנאה חוץ מבחילות נוראיות עד חודש שביעי. כאשר הגעתי לשבוע 40 הלכתי לביקורת בבית חולים כפי שנהוג עם הגיעו של תאריך הלידה המשוער . אני זוכרת שהגעתי לבית חולים שלווה ושמחה,לא ציפיתי שבאותו יום הרופא ישלח אותי דחוף ללידה בגלל חשש לרעלת הריון. היום בדיעבד, אני מודה לו ביותר בהיותי מודעת לסכנות שיכלו להיות לעובר ולי. מכיוון שזו הייתה לידה ראשונה הגעתי ממש רגועה לחדר אחות שתכין אותי ללידה. עוד לא הבנתי מה מחכה לי כמה שעות קדימה. הלידה הייתה קשה וטראומתית ביותר. סבלתי מכאבים חזקים וקשים במשך 24 שעות, הלידה לא התקדמה ובסופו של דבר הוחלט ליילד אותי בניתוח קיסרי. הדבר שנחרט בזיכרוני יותר מכל היה שכל מי שעבר במסדרון בזמן ששכבתי בחדר לידה בעודי כואבת וצועקת ,הרשה לעצמו לבוא ולדחוף ידיים כדי לראות איך מתקדמת הלידה. כאשר שכבתי בהתאוששות נכנסה מישהי לחדר עם כפפות על הידיים ואיך שראיתי אותה אמרתי לה: די, אני לא מוכנה שיבדקו אותי עכשיו. והיא ענתה לי שהיא באה לנקות את החדר, עד כדי כך הייתי כבר בלחץ. יש לי בן מקסים שאותו אני הכי אוהבת בעולם, אבל הלידה הקשה שעברתי השאירה בי צלקת , לא רציתי לשמוע על הריון ולידה תקופה ארוכה ביותר. לקראת גיל 40 הרגשתי שמשהו מתרכך בי ואט אט החל רצון לתינוק נוסף . לפתע הרגיש לי נכון ילד. ממש רציתי. רגש האימהות שבי התעורר לחיים. ידעתי שזהו זה, שאני חייבת לפעול עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי. החלטנו לגשת לרופא ולראות האם הכל בסדר ולקבל את הסכמתו לצאת לדרך. יצאנו מאושרים ובטוחים שבמהרה ההיריון המיוחל יגיע. כמה אופטימיים היינו. ניסינו כמעט 9 חודשים וההיריון לא הגיע.כל חודש מחדש הייתה ציפייה שזהו, זה חייב לקרות החודש. חישבתי ימים, שעות ,הכל היה מתוזמן, אבל לטבע היו מחשבות ורצונות משלו. החלטנו לחזור לרופא ולראות כיצד מקדמים את העניינים. (זה הזמן לומר שבעבר סבלתי מכמה בעיות ברחם ונאלצתי לעבור טיפולים והתערביות כירוגיות). לפני שימוש בתותחים הכבדים הוחלט ללכת לניסיון הזרעה שגם לא הצליח. אז כבר לא הייתה ברירה והוחלט להתחיל עם הורמונים במינון נמוך ולראות מה יקרה. מכיוון שיש לי רגישות להורמונים ותרופות בכלל, חששתי מאוד מהכדורים. התחלתי לקחת והרגשתי נורא. סבלתי מכאבי ראש , סחרחורות ועייפות נוראית. לאחר כמה ימים החלטתי שזהו, שאני לא מסוגלת יותר. לאחר בדיקה הסתבר שהכדור גרם לי לנזק ברירית וכן להיווצרותו של פוליפ . פוליפ ברחם יכול לגרום לבעיות בקליטה והחזקה של הריון ולכן הוחלט לנתח אותי. באותה תקופה עברתי המון בדיקות פולשניות לרחם. בכל פעם לאחר טיפול,סבלתי מדמומים וכאבים.בדרך פגשתי רופאים שהיו מאוד לא עדינים בלשון המעטה, אבל זה כבר לסיפור אחר, רק אומר בקצרה שפגשתי כמה רופאים שאיחלתי להם להיות בצד הנבדק ושהם עצמם יטפלו בעצמם . אחרי הניתוח סבלתי מסיבוך של דלקת קשה ואשפוז בבית חולים. נטלתי 3 סוגי אנטיביוטיקה למשך חודש בבית. חודש לאחר מכן התרחש הנס ונכנסתי להריון. עוד לפני האיחור והבדיקה ידעתי וחשתי שאני בהריון. מעין תחושה פנימית עמוקה וברורה ביותר שלא ניתנת להסבר.. לאחר איחור של כמה ימים במחזור עשיתי בדיקה ביתית שהראתה תשובה שלילית. היה לי מוזר כי ידעתי שהתשובה חיובית. חיכיתי עוד כמה ימים וחזרתי על הבדיקה שנית , שוב התשובה יצאה שלילית. מכיוון שידעתי שאני בהריון ביקשתי לעשות בדיקת דם ואכן התשובה הייתה חיובית - בטא 300. קשה לתאר את השמחה והאושר שנכנס לבית. כל כך ציפינו ליום הזה. הבן שלנו היה מאושר ונרגש מזה שעומד להיות לו אח/ות. התחלנו בתכנונים ושיתפנו את המשפחה והחברים בדבר ההיריון.היו הרבה שתהו למה אנחנו מספרים בשלב כל כך מוקדם. לרגע לא היה בי חשש כלשהו שדברים לא יתנהלו כצפוי. בשבוע השני בשבת בבוקר ,התחלתי לדמם דימום מסיבי. הייתי בטוחה שזהו, ההיריון נגמר.בכיתי כל השבת וכל רגע נכנסתי לשירותים לבדוק האם עדיין הדימום קיים. הכנסתי את עצמי למנוחה מוחלטת עד צאת השבת מועד בו יכולתי להתקשר לרופא שלי. הוא כמובן נתן לי הוראה להיכנס לשמירה ומנוחה מוחלטת ולבוא לראות דופק. בהריון הקודם שלי בעלי עבד בעבודה אחרת ולכן לא היה מעורב בהריון כלל. הפעם היה חשוב לו לבוא איתי לבדיקות ולהיות שותף מלא לתהליך. בפעם הראשונה שצפינו בדופק הייתה התרגשות עצומה בחדר. הסתכלנו במסך ולא האמנו שפלא הטבע מתרחש אצלי ברחם. נס מבחינתנו. תחילתם של חיים חדשים. יצאנו מרוגשים ונלהבים מהבדיקה עם ציפייה לראות את התקדמות הגדילה. חודש לאחר מכן הגענו לבדיקה והכל היה תקין. בוטן שלנו גדל ושחה לו בהנאה רבה ברחם. הכל נראה מצוין. כמובן שלקחנו תמונה שלו הביתה כדי להראות לבן שלנו. באותה פגישה התחלנו לדבר על הבדיקות הבאות: שקיפות עורפית,סקירה ראשונה ושנייה.שיתפתי את רופא שלי בהחלטה למי אני מתכוונת ללכת וקיבלתי את אישורו להחלטתי. כעבור חודש הגענו להדסה הר הצופים לבדיקה. מרוב התרגשות השלפוחית שלי חגגה וכל כמה דקות נאלצתי ללכת לשירותים. באחת הפעמים ,ראיתי שם בני זוג עם ההורים שלהם. שמעתי את השיחה שהתנהלה בניהם, הם דיברו על זה שהעובר מת וצריך לעשות ניתוח האישה בכתה ובעלה חיבק אתה. חזרתי נרעשת וסיפרתי לבעלי על הזוג האומלל והעצוב הזה. באותו זמן לא ידעתי שבקרוב מאוד נהיה שותפים לגורל. נכנסנו לחדר והרופא התחיל לבדוק. ראיתי על פניו שמשהו לא בסדר אבל לא הבנתי בדיוק. רק שהסתכלתי על המסך הבנתי. ראיתי את בוטן שלנו שט לו בשק הריון ללא רוח חיים וראשו שמוט. זוהי אחת התמונות שלא אשכח בחיים שלי. התמונה הייתה כל כך מוחשית וממשית והיא זו שאפשרה לי להבין מה קורה. הרופא הסתכל לעברנו ואמר: " אני כל כך מצטער" ,יצא מהחדר ונתן לנו לעכל את מה ששמענו וראינו. עד היום זכורות לי העיניים של בעלי , מבט התדהמה ואי היכולת לעכל את מה ששמע רגע לפני. לפני שבוע הכל היה בסדר. איך זה שפתאום זהו? אין חיים יותר? יצאנו משם במהרה והדמעות לא הפסיקו לרדת. בדרך כבר התקשרתי לרופא שלי כדי לשתף אותו במה שקרה. הייתה שתיקה מעברו השני של הקו ואז שמעתי את קולו :" אני לא מאמין, אני לא מאמין. אני חייב לבדוק". הרגעתי אותו שאם הפרופ' ראה שהעובר מת אז הוא מת. באותם רגעים החלטתי שאני לא מסוגלת להסתובב עם עובר מת אפילו יום אחד מיותר אצלי בגוף. בזמנים הקשים האלו פגשתי את מערכת הבריאות בשיא האטימות שלה. התקשרתי לקופת חולים כדי לברר מה אפשר לעשות. ישר נעניתי שאני אשלח בקשה והיא תדון תוך שבוע . לא הייתה שום רגישות או אמפטיה לעצם העניין שאיבדתי את העובר שלי. מכיוון שלמחרת היה חג שבועות ,ובכדי לעבור ניתוח בבית חולים ציבורי ידעתי שנאלץ לחכות יותר מעשרה ימים החלטתי שאין מקום לאפשרות הזו, ואני פונה לרפואה הפרטית.נכנסתי לאוטומט,המוח הופרד מהרגש והתחלתי לטפל בכל הביוקרטיה מול הביטוח והרופא שלי. תוך כמה דקות הרופא שלי שריין לי תור למחרת בבית חולים פרטי והורה לי להגיע בבוקר לשים לימנריות באותו לילה בזמן שהתהפכתי מצד לצד במיטה החלטתי שזה הזמן להיפרד מהעובר המתוק שלי שליווה אותי תקופה קצרה אך משמעותית בחיי. בתוך תוכי הייתה לי הרגשה שזה בן. הייתה לי שיחה עמוקה איתו ובה הודיתי לו על זה שהוא בחר בי כאמא אפילו אם היה זה לתקופה קצרה. אמרתי לו שאני משחררת אותו מחיי עם המון אהבה. למחרת בבוקר התייצבנו מוקדם בבית חולים כדי שהרופא ישים לי את הלימנריות. הלימנריות גרמו לי לכאבי תופת. אבל תפקידם הוא לשמור על צוואר הרחם. בצהריים הגענו לבית חולים הפרטי לניתוח.הייתי רגועה שהרופא והמלאך שלי יהיה איתי וילווה אותי בזמן הקשה הזה. בחדר ניתוח ביקשתי מהרופא שלי שישמור עליי ושיהיה עדין עם בוטן שלי . תוך שנייה וחצי כבר ישנתי ושהתעוררתי הייתי אחרי, בחדר ההתאוששות. מהרגע שהתעוררתי והבנתי מה עברתי , סכר הדמעות נפתח והדמעות לא הפסיקו לזרום. היה זה בכי ממעמקי הלב, עם המון כאב שליווה אותי תקופה מאוד ארוכה. מאז ועד היום אני לא מבינה מאיפה היו שם כל כך הרבה דמעות. צוות חדר התאוששות לא ידע כיצד להתמודד איתי ומהר מאוד החליט להעביר אותי לבעלי שחיכה לי בחוץ. כמה שעות אחרי חזרנו הביתה שאני שבורה ,מרוסקת פיזית ונפשית. בימים שאחרי התחילה ההתמודדות האמיתית שלי עם האובדן. ההבנה שזהו, נגמר.הרגשה שפתאום אין כלום בבטן . הנגיעה והליטוף של הבטן כבר לא רלוונטים יותר.הרגשת ריקנות נוראית. לא הבנתי איך העולם ממשיך את עיסוקיו הרגילים ולא עוצר מלכת. לכל אחד ואחת היו כל מיני הצעות, תבונות ואמרות שממש לא הובילו לשום מקום. להיפך, גרמו לי להיות עוד יותר מסוגרת ובודדה. הכאב והצער העמוקים ליוו אותי 24 שעות ביממה ולא נתנו מנוח. בעלי נאלץ כמה ימים לאחר הניתוח לנסוע לתקופה של שבועיים לחו"ל. מצד אחד היה לי קשה מאוד להישאר לבד ומצד שני אפשר לי להפסיק לנסות להיות חזקה ופשוט להישבר. בעלי לקח את האובדן בצורה שונה ממני. אני יודעת שהוא כאב את האובדן,אבל שמר את הדברים בפנים. היה קשה לי לדבר איתו על מה שעברתי.הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה ולעבור הלאה. ברגע שהוא נסע ,התפרקתי לרסיסים. אפשרתי לעצמי לגעת בתחתית. בזמן שהבן שלי היה הולך ללימודים נכנסתי למיטה ורק בצהריים התקלחתי ושמתי מסיכה עד לערב שבו שוב התפרקתי למשך הלילה. שעות ישבתי מול המסך וכתבתי בפורום אובדן הריון, הקשבתי למוסיקה עצובה ובכיתי.התנתקתי מכל העולם, לא רציתי לראות ולשמוע מאף אחד.הייתי באבל. לאחר שבועיים קמתי בוקר אחד והחלטתי שזהו, אני ממשיכה הלאה וקדימה. התהליך כמובן לא התרחש מהיום למחר. העצב והכאב עדיין שם ותמיד יהיו חלק ממני , אבל העוצמה והתדירות כבר פחותים. כמה חודשים אחרי התחלתי אימון אישי בניסיון להבין מי אני ולאן פניי מועדות. ניסינו להיכנס שוב להריון אבל יותר בנינוחות. החלטתי שאני לא מוכנה יותר להתערבות תרופתית . אחרי זמן שלא הצלחנו הגעתי לידי השלמה שכנראה נישאר עם ילד אחד וזה בסדר. היום אני יודעת שבגיל שלי הסיכוי להביא ילד בריא ושלם לעולם הוא רק 40%. לכן וויתרתי על זה באהבה ובהשלמה .למרות שיש ימים שבהם העצב מציף אותי והמחשבות על מה יכול היה להיות. היום במרחק של שלוש מאז האובדן, אני יודעת ומודעת שהחוויה הזו שינתה אותי כאדם. הפכתי להיות אדם יותר סובלני, מכיל, אוהב ומקבל. אמנם העיסוק שלי ברפואה אלטרנטיבית הייתה עוד לפני, אבל היום אני מטפלת ממקום שונה לחלוטין. למדתי לקבל ולהיפתח לאנשים , הכרתי את הכוח העצום שיש בנשים, את יכולת ההעצמה והתמיכה שרק נשים יכולות לתת אחת לשנייה. למדתי לקבל שדברים לא קורים סתם ושמכל חוויה קשה אפשר לצמוח ולהתעצם. גל קורן : מטפלת הוליסטית ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון תגובה

	כל כך מבינה, הייתי שם	יעל	03/05/2010 01:54:00
	בבית ילד.  אחרי כמעט שנתיים מהלידה החלטנו ללכת על זה שוב והתחלנו לנסות. 4 חודשים לקח לנו עד שנקלטתי שוב. ההריון היה מלווה בדימומים קלים מההתחלה ומעקב קבוע שלא הראה כל בעיה. בשבוע 12 אחרי שבאותו ערב ראינו את העובר שלנו על הצג אצל הרופא התחילה לי הפלה טבעית. בכדי לעבור את התקופה הראשונה חייבים לעשות הפרדה בין הרגש להיגיון כי אחרת אי אפשר. גם אני יודעת שההפלה הזו שינתה לי את כל החיים.   שולחת לך מילות עידוד. תגובה

	תודה לך.   [ל"ת]	גל קורן	04/05/2010 01:18:45
	תגובה

	נשמע כל כך קשה וכואב	עדי	03/05/2010 13:36:37
	קראתי בנשימה אחת. נשמע קשה ועצוב מאד :-( חזקי ואמצי     תגובה

	אמהות וילדים שאבדו	דובה	10/05/2010 14:47:16
	הסיפור מרגש. לכאורה היה מקום להרעיף ניחומים וכו' אך בחרתי לומר דברי אמת ואפילו דברים קשים כדי שגם הקוראות האחרות תפנמנה את הדברים. הסיפור משקף בעיה קשה - נזקן של הפלות, נישואין בגיל מאוחר אימהות מצמצמת ולשיעורין. אם היית נמנעת מהפלה עצמונית נישאת צעירה ומולידה ילדים מוקדם ורבים היו נראים פני הדברים אחרת. חבל! האמהות שלך לצער הלב בוזבזה והתוצאה הסטטיסטית המשותפת לך ולרבות הנוהגות כמותך, הינה, ריבוי טבעי שלילי לך ולעמך. תגובה

	ד'ינה יום חמישי	ענת מידן	04/05/2010 14:51:26
	את דינה הכרתי לפני מספר חודשים כשחברה הפנתה אותי אליה כדי לעזור לה להוציא לאור את הספר שהיא כותבת.   בשמחה פניתי לעבודה. קולה בטלפון נשמע עמוק ורגוע. הגעתי אליה בשעה הייעודה. פתחה לי אשה גבוהה, שיערה היה עשוי בקפידה כאילו ביקרה אצל הספר השכונתי לכבודי. היא חייכה אלי כאילו מבינה את מבוכתי הרבה בבואי בפעם ראשונה לבית לא מוכר. מצאתי חן בעיניה – עברה המחשבה במוחי, כי מיד היא הגיבה לצבע עיני ושאלה, כשאנחנו עדיין עומדות בפתח הדירה למוצאם של הורי. מילמלתי את שתי הארצות מהן הגיעו ומיד והיא פתחה את הדלת לרווחה. הבית היה אפלולי, מרוהט בטוב טעם של שנות ה- 60: ספה אופיינית, איצטבאות ספרים הכוללות את "האינציקלופדיה העברית" כיאה לבית תרבותי של אותם הימים, תמונות קיר מאותה התקופה ותמונה ממוסגרת של גבר חמור סבר, ממושקף, נשענת על רגל אחת עומדת במרכזה של האצטבע. התיישבנו ליד שולחן האוכל הכבד.   עד מהרה הכרתי אשה אצילית, בעלת עברית משובחת, מתנסחת היטב, קפדנית – ייקית לפי הספר (אף כי היא אינה ייקת כלל ועיקר).   העבודה איתה נמשכה ונמשכה, היא נכנסה לפרטים גדולים וקטנים, תיארה את ילדותה בירושלים של פעם, את נעוריה בתנועת הנוער "הצופים", את הברחת הנשק בשנים של טרום המדינה. את סיפור אהבתה והכרותה עם רופא המבוגר ממנה בשנים רבות, על בית הספר לאחיות בירושלים שאך נפתח, על נישואיהם על שלושת הבנים שנולדו להם ועל ירידת הבנים מהארץ. וכל זאת על רקע הצנע, המלחמות, הפוגרומים, התפתחותה והתבססותה של הארץ. לאט לאט נקשרה נפשי בנפשה. ישבתי מרותקת לסיפוריה המשתרעים על פני שמונים וכמה שנים. (היא מעולם לא רצתה לנקוב בגילה המדויק אלא שחשבון פשוט הביא אותי למסקנה שהגברת בת 89 – בהחלט לא ילדה....)   הספר הגיע לממדים גדולים, מעל 300 עמודים כתובים צפוף, בפרוטרוט. טענתי שצריך לקצר, לצמצם, להוריד והיא בשלה. "אנחנו לקראת סיום", אמרתי, ובריאותה כבר אינה כשהיתה. לפתע חילחלו מילים כמו "סרטן", "עיניים כהות", "...מפושט". דינה אמרה שהיא חייבת לסיים את הספר, לתרגם אותו ולשלוח לבר המצווה של הנכד.   ביום חמישי האחרון התמהמהתי והגעתי מאוחר. מבעד לדלת שמעתי אותה משרכת דרכה. סובבה את הנעול הכבד באיטיות רבה. פתחה לי והיא כבר לא כתמול שלשלום. ואז אמרה כי היא לא יכולה לסיים את הספר ואני אמרתי שהיא חייבת והנכד מחכה, והיא אמרה אף אחד לא התקשר לחג ואני הנהנתי בראשי, והיא אמרה כי לא תוכל לשבת איתי כי כבר אין לה כוח. נתתי לה יד והובלתי אותה למיטתה, כיסיתי אותה, כיביתי את האור ויצאתי.   הבוקר היא צלצלה, כל כך שמחתי לשמוע את קולה, הבטחתי להגיע עוד היום כדי לסיים את הספר ובפעם הראשונה בחיי אני מבקשת למשוך את העבודה עוד ועוד...   תגובה

	רק שניפגש	איריס בכר	23/04/2010 21:50:17
	רק שניפגש  בחיוך שובה עם גוונים שאהבתי בשיערך גבוה הינך עומד בפתח.  קצת אולי יותר בוגר . שמוט התיק כהרגלו על הכתף, היכנס שטוף פנייך ספר לי על חוויותיך, פוקחת עיניי מחייכת  לתמונתך,  הגאות בי תירגע  19.4.10 תגובה

	היי איריס	ענת מידן	04/05/2010 14:49:35
	....אני שמחה לראות שאת ממשיכה לכתוב ומשתבחת עם הזמן... תגובה

	בעירה פנימית - דליה אלעזר	צוות_עיתונש	01/03/2010 12:38:41
	פורסם בעיתונש 29 בעירה פנימית /דליה אלעזר בשנת 2004, 12 בנובמבר לא ידעתי שאכנס לסחרור כה גבוה שישכיח מהי שיגרת חיים רגילה, מהי בריאות ושמחה, מהי אחדות משפחתית ומה זה אומר בלעדיה.... ההתרסקות הייתה טוטאלית עד הפרט האחרון....תוהו ובוהו...חושך מוחלט.... כך התעוררתי מטיפול נמרץ, קשורה בהמון צינורות לתוך מכונות, לא מסוגלת לנוע מילימטר....כאבי תופת...והמפחיד ביותר החשש שננטשתי... תחושת הלבד!!! לא הבנתי למה קותי והבנות לא לצידי... שעון הנירוסטה העגול והענק קיבל פניי, היה תלוי מולי, החדר הקר והמנוכר, נקי מבני אדם הכניס בי חרדות של ממש.......אני בבית החולים, לא ידעתי איזה...זכרתי ש"אתמול" הייתה תאונה זוועתית, היה ברור לי שניצלתי, כבר הבנתי זאת כשקותי בעלי הצליח להוציא אותי מהלהבות ,לגלגל אותי על האדמה לכיבוי האש שאחזה חזק... ועוד הריץ אותי 50 מטר מחשש להתפוצצות...צוות אמבולנס היה כבר במקום... הוזעק כאשר עוד לא עיקלתי את מידת האסון.... נשאוני באלונקה מהשדה, זה היה כ"כ מהר....היו שם מכבי-אש, משטרה וצוותי הצלה....הייתי לבד....לא הצטרף אף אחד מוכר... דקלמתי את מס' ת"ז ושמי שידעו מי אני למקרה שאאבד את הכרתי... זכרתי את הרגע הנורא מכל, ההמראה לוותה בהתרגשות גדולה, לא טסתי כבר שנה שלמה...החלטתי לנוח ממרוץ הספורט שהפעיל אותנו 10 שנים ברציפות... את רישיון הטיס עשינו בשהותנו בארה"ב, שם רכשנו את המטוס הראשון מסוגו בארץ, בקאי, בעלי בנה אותו מרכיבים מוכנים....זו הייתה גאווה משפחתית!!! היו אלה 10 שנים נפלאות של אהבה חזקה ומשפחה מאוחדת שחוותה סופי שבוע וחגים בטיסות וטיולים! תוך 5 דקות לאחר ההמראה היה שקט מוחלט באוויר, שקט מצמרר, שקט שבישר את הרע מכל = המנוע חדל מלפעול...נצמדתי לקותי חזק... יכולתי להרגיש את תנועות גופו של קותי שניסה בכל כוחותיו... ברגע שנכנסנו בחוטי החשמל זו הייתי אני ש"חטפה" את ביש המזל...כבל החשמל נקרע, ויצא גיץ ענק של אש שישר נתפס בדלק שפרץ מהמיכל....ואני שישבתי בין השניים הוצתתי במיידי....באותו הרגע היה ברור לי שחיה לא אצא מהסיפור....האש אחזה בי חזק וכילתה את בגדיי, הרגשתי אותה שורפת חזק בפניי ובגב.... הייתי כבולה ברצועות למטוס....רצועות שנהפכו למלכודת אש בזמן שנפלנו לקרקע.... שמעתי את קותי צועק לעברי: דליה תעזרי לי, תנסי להיחלץ, למשוך ברתמות, לפתוח אותן....התכוננתי למוות....ראיתי אותו מול עייני, כבר הבנתי שיש סוף.....והוא הגיע דווקא היום....יומיים לפני אזכרה לאימי ז"ל...התפללתי אליה שתחכה לי....שתעזור לי לסיים את הסבל הנורא ....הייתי כולי מכונסת במחשבות סופניות ופרידה מהעולם שהיה טוב.... לפתע הרגשתי שמישהו מושך אותי זה היה קותי.... לא האמנתי....הייתי בחוץ.....מחוץ לגיהינום....אימא שמעה אותי....!!! איך כשהגעתי לבית החולים, שיטחו את גופי השרוף על שולחן נירוסטה ענקי, גזרו את שרידי הבגדים ואת כל התכשיטים... ....עטפו אותי בסדין והריצו אותי לטיפול נמרץ.....שם הורדמתי והתעוררתי כעבור 10 ימים....המציאות הייתה קשה..... התעוררתי לכאבי תופת, מחוברת לצינורות בפניי(זונדה וצינור הנשמה), היו גם צינורות לגופי...הם היו רבים....לא הייתה בי אפשרות לזוז....הייתי צמאה ומפוחדת....הייתי לבד!!! שעון הנירוסטה למולי היה הדבר היציב היחיד שהמשיך את חייו ללא הפרעה....התחלתי לבכות...בכי מהנשמה, כמו ילדה שאיבדה בחושך את אימה...... הרופא נכנס ושאל מדוע את בוכה.....אמרתי: אינך רואה? עברתי תאונה קשה וזנחו אותי....בעלי ו-3 הבנות.... הרופא חייך ואמר שהם כל הזמן איתי, הם פשוט בהפסקה ויגיעו ב-9 למחלקה....השעון הורה 7:00 התחלתי לעקוב אחריו...הציפייה הייתה גדולה....הכעסים עלו וגעשו מתוכה....איך אין אף אחד לידי בשעה כל כך קשה????? לפתע נכנסו קותי והבנות, ביקשתי מקותי להתקרב אלי קרוב: אמרתי לו בשקט שלא זונחים אישה אחרי תאונה כ"כ קשה....הוא חייך אלי, נרגעתי....הרגשתי שלא עשה משהו "רע"... ההתמודדות החלה.... עוד לא הבנתי את גודל האסון, ידעתי רק שכואב לי "המון".... האחות המלווה הייתה מאוד "רעה", כל הזמן כעסה כשהזזתי את הראש מהייסורים שלא יכולתי לסבול....ביקשתי מים....הייתי כל כך צמאה, אמרה שאסור לתת לי....אך אם אשמע לחוקים ולא אזוז היא תיתן לי מידי פעם למצוץ מקל רטוב....ידעתי שהחופש נגמר...חייבת להיות ממושמעת, ילדה טובה....אין ברירה....וכך היה.....לפתע התחילה לחייך אלי, זה היה אישור שאני נוהגת על פי הכללים שלה....הודתי לעצמי שהצלחתי לעשות זאת....זה נתן לי רגיעות כאלה קטנות.... עד שהוחלט לשחררני למחלקה , להוציא אותי מטיפול נמרץ....הייתי בטוחה שבמחלקה כבר יורידו את כל הצינורות ואהיה חופשיה....אופטימית מלידה!!! זה כמובן לא היה כך..... הגעתי למחלקה... הצינורות והכאבים נותרו עליי, השינוי היחידי היה שיכולתי לשתות וזה היה המון!!! הבחנתי ש"הלך לי הזיכרון",קותי דאג שתהיה לי טלוויזיה, אך לא הבנתי מה זו הקובייה הזאת שרואים דרכה תמונות, יותר מאוחר הבנתי שהדמויות הן דמויות מפורסמות....הבנתי שאיבדתי את הזיכרון.... לא זכרתי שום דבר מהרפואה הסינית שלמדתי והייתה לי קליניקה משלי...זה הבהיל אותי מאוד....הבנתי שאולי כבר לא אעסוק בזה יותר...שאני תינוק לכל דבר....איך קותי יאהב אותי, מה יהיה איתי...בטח לא ירצה אותי....זה הציף אותי.... הייתי לבד, אחות צעירה עם קוקו גבוה נכנסה לחדר, אמרה שאתכונן כי נכנסים למקלחת, לשטוף את כל הכוויות, לסבן אותן ולחטא....הייתי בשוק....איך????? אני לא יכולה לזוז מילימטר, כולי מחוברת לצינורות, והכאבים...איך יורידו את החבישות ועוד יסבנו "שם"....הרי אמות.....הייתי מיואשת... לא הסכמתי...הייתי נחרצת, אמרתי שלא רוצה לחיות, שאין בשביל מה....כבר הבנתי את המצב.... האחות לא נבהלה ממני, היא כעסה, אמרה אלי בנחישות: אין לי כוח למשחקים, אחזור עוד 10 דקות, אם לא יהיה בך רצון לעזור לא אעזור לך....ויצאה.... הבטן התהפכה...נבהלתי נורא, ידעתי עכשיו דבר ברור: הכל תלוי בי!!! לפתע שכחתי את הרחמים, נזכרתי בקותי ובבנות וידעתי: בשבילם רוצה לחיות!!!! האחות הגיעה ואז כבר חייכתי, ביקשתי סליחה וחיכיתי להנחיה, מה לעשות בכדי להגיע לאמבטיה.... טבילת "האש" השנייה הגיעה....זה היה נורא ואיום,היא ביקשה ממני לזרוק עצמי אליה, כי לא היה היכן לאחוז, כל גופי כאב מאוד, קשה לתאר רמת ייסורים כזאת... פחדתי שתיגע בי, הצלחתי לעבור בקושי רב לכיסא מיוחד שאיתו נכנסנו למקלחת...לאט לאט הורידה את החבישות, רעדתי מקור... לגופי לא היה עור, הכל דימם, היה שחור.... אבל ידעתי שאסור להישבר .... מיררתי בבכי, לא יכולתי להתאפק.... נתתי לעצמי מתנות, תארי גבורה לאחר כל משימה...."כל הכבוד דליה = כך תצליחי"....כשסיימנו היא עטפה אותי במגבות ויצאנו למיטה חזרה, שם העלוני למיטה....והתחיל טכס החבישה....מלא משחות, תחבושות שהקיפו את גופי סביב....הרגשתי בטוחה להיות שוב חבושה.... כך התחיל התהליך השיקומי..... לצד אין סוף ניתוחים, השתלות עור והתחייבות לאי תזוזה אפילו כשכואב נורא.....לא קיטרתי יותר, לא בכיתי, לא ביקשתי רחמים, לא האשמתי אף אחד.....התחלתי לחפש רק אור בכל תהליך ומקום......זכור לי יום אחד שחלה התדרדרות...כל הרופאים והאחיות חברו לחדרי...פחדתי למות...הרגשתי שאת הלילה לא בטוח שאשרוד, עכשיו הגיעו מחשבות על קותי שכבר מחפש אישה אחרת, והבנות שמקבלות אם חורגת...רעה ומרושעת....זה הטריף את דעתי...לא רציתי כבר לאבד את החיים, זוכרת שלאט לאט הרדימו אותי ובבוקר התעוררתי....הבנתי ששרדתי! לא היה גבול לשמחתי!!!! דבר אחר הטריד ביותר: התקפות חרדה חזקות שהיו מלוות ברעידות פנימיות, פחד שאני עומדת למות בכל שנייה.....זה הטריף אותי, לא הייתה לי דרך לטפל בזה....בתי הבכורה הילה הזמינה לחדר פסיכולוג ופסיכיאטר שיסבירו לי את המצב....הם הגיעו, הבנתי שרק תרופה נוספת תעזור...לא הסכמתי לקחת, ידעתי שהכבד יקרוס תחת עומס התרופות.... והנה הפתעה!!!! נזכרתי בתדרי האנרגיה של שיטת טיפול שאותה שהתחלתי ללמוד שנה לפני התאונה.....התחלתי להשתמש בהם, לפי הגיון של משמעות כל אחד, הרכבתי והתחלתי לחוות אותם.....לפתע התפרקה לי התקפה אחת...הבנתי = הצלחתי....והמשכתי....כך הצלחתי לפרק מתוכי את כל החרדות, עד האחרונה!!! וואו הכוח שב אלי, כוח האמונה בעצמי!!!! ואז התחלתי לטפל ברמות הכאב, באיזון החומרים הפנימיים שבגוף, התפרצה לי סוכרת...הצלחתי למגר גם אותה.... והתחלתי להאמין חזק בשיטה!!! לאחר 4 שבועות הסתיימו ההשתלות של העור בגוף, החליטו להעביר אותי לשיקום ארוך בבית לוינשטיין ברעננה, שוב הבנתי שלא אחזור כל כך מהר הביתה....זוכרת את הגשם הזועף שיצאנו מבית החולים, כולי חבושה ובכיסא גלגלים, הפצעים עדיין דיממו והכאבים ליוו, הגענו לבניין הגבוה, שלחו אותנו למחלקת אורטופדיה, קומה 6...הריחות היו קשים, ראיתי את האנשים, קיבלתי מצב רוח קשה...ראיתי שקותי חסר סבלנות ושקט וביקשתי ממנו להשאיר אותי ליד תחנת האחיות, ושיחזור לעבודה...שאני אסתדר לבדי.... לא מיהרתי לשום מקום, לא שינה לי כבר כלום....הייתה לי אין סוף סבלנות....האחות בירכה אותי לשלום, אמרה לי שהכינו לי חדר לידן שאוכל להסתייע בהן בכל זמן...הרגשתי בטוחה....ובאמת נכנסנו לחדר 5....ואז קיבלתי שוק.....לפני היו 5 נשים כרותות גפיים, זקנות.....ואני "צעירה"...מה עכשיו יהיה, הרי זה בית אבות..... ידעתי שאני נכנסת למקום הזה לזמן ארוך.... בעודי מהרהרת כבר הגיע אח והעלה אותי למיטה, אמר שב-5 יבואו לקחת אותי לחדר האוכל....סגר לי את הווילונות ופרצתי בבכי היסטרי....הייאוש גבר....ידעתי שאין לי סיכויי לצאת מהסיפור הזה....לאט לאט נרגעתי, וב-5 הגיעו לקחת אותי לאכול....לא הייתי במצב טוב, הפה והאף היו שרופים....הייתי כבר ללא זונדה אך אכלתי בקושי....הכל ייסר וכאב....לא הסכמתי לקבל עזרה....ישבתי ליד השולחן ואכלתי בידיים לאט לאט....המסתי את הביצה בפה....ואת הלבן היה לי יותר קל....כשסיימתי נבהלתי, האולם היה כבר ריק מאדם....זוכרת שקראתי לעזרה והביאו אותי חזרה לחדר....שוב לאחר סגירת הווילון פרצתי בבכי היסטרי.... בערב הגיע קותי ואיתו הבנות.... כבר הרגשתי יותר מאוקלמת....החלטתי שהנשים הזקנות תהיינה לי לאימהות!!! וכך נפתחתי אליהן כבר ביום השני, יחד עם כל הפעילויות הקשות הנוספות: הפיזיותראפיה לגוף, ריפוי בעיסוק לידיים ולפה שלא תפקדו...ובין לבין הייתי עולה למיטה לישון....אחרי חודש החלטתי להמשיך ללמוד למסלול הוראה וטיפול... היו חובשים אותי, מורידים אותי בכסא גלגלים וקותי היה הנהג המלווה שלי!!! התחזקתי והעצמתי בזכות זה.....שום דבר כבר לא היה מובן מאיליו...לכל דבר הייתה סיבה ותוצאה = וכולם היו קשורים אליי!!!! הבנתי שכל מעשה שאעשה = הוא יוסיף או יחסיר מאייכות חיי.... הגיע יום השחרור.... הזמינו לי כבר חליפת לחץ ומסיכת לחץ לפנים, והתבקשתי לפני לכתי לעמוד למול הראי.....עירומה....אחרי המקלחת.....עד אז לא הסתכלתי על עצמי....לא העזתי.....והתמוטטתי....לא ידעתי שאני "מפלצת".....גופי היה כולו בצלקות ענקיות...פניי מכוערות ביותר....לא היה זכר למראה הנשי העדין שאהבתי בעצמי.....שוב נכנסתי למצוקה גדולה....אבל לא רציתי לעכב את השחרור והפנמתי את ההרגשה הקשה ככל שיכולתי.....ידעתי שכבר לא יהיו לי חיים רגילים....הנכות הייתה מלאה, גם במראה וגם בתחושה....זה מה יש....ניחמתי עצמי....ולא צנחתי למעמקים.... הגיע יום השחרור.... התרגשתי מאוד, כבר לא ראיתי את הבית יותר מחצי שנה....והפגישה עם הסביבה הטבעית הייתה קשה מכל.... הרגשתי את ההבדל חזק בין מה שהיה ומה שנהיה....כבר לא הייתי צריכה את כיסא הגלגלים, התחזקתי כבר והייתי מסוגלת ללכת.... ואז נפתחתי לבעיה חדשה: התאקלמות חזרה....זוכרת את הירידה הראשונה שלי למרכז ברעות, הישוב שלי, היו רבים שלא התקרבו אלי, הייתה הרבה מבוכה, לאנשים היה קשה לקבל אותי....הבנתי זאת, הרי הייתי כל כך שונה, עם מסיכה ולבוש על כל הגוף....אך לא וויתרתי לעצמי, ניגשתי לאנשים ואמרתי שלום, פיתחתי שיחה ודחפתי עצמי חזרה....זכורה לי פגישה אחת עם אישה שפשוט נפלה ליידי ואיבדה את הכרתה....היה לי ברור שזה המראה שלי שלא עמדה בו....היה לי קשה.....אך כל מכשול רק חישל.... הדרך הייתה עוד ארוכה, אך באופן כללי השתקמתי במלואי!!!! היום אני עצמאית, תורמת לקהילה, יוצרת תכנים ובונה סדנאות למודעות עמוקה, מטפלת באנשים בכל הגילאים ונותנת הרצאות על חיי איכות גבוהה, ואומרת שהכל בסופו של דבר לטובה!!!! באהבה רבה דליה דליה אלעזר - מטפלת אישית, מנחת סדנאות, מרצה ועושה ערבי גיבוש מודעותיים באהבה רבה. תגובה

	פשוט כל הכבוד!!!!	מירי גילאון	01/03/2010 14:12:22
	שלום דליה, הכתבה השאירה אותי פעורת פה.... מלאה גאווה..... לא חושבת שההיתי מחזיקה מעמד במצבך והחשוב איך הפכת את הגרוע לאתגר הריפוי שהוא קודם כל הנפשי, שבזכותו הפך גם בריאותי/חיצוני ועל כל זה יש לי משפט אחד ויחיד: אני גאה ועוד פעם גאה קודם בך ואחרי כן בהיותך/בהיותי אישה!! אחותי, כל הכבוד בהערצה ואהבה ועוד החלמה, שולחת לך יחד עם חג שמח!!! מירי נ.ב, -. בגינות בהן זרעי אהבה נזרעים, פרחים יוצאים מן הכלל פורחים. -. הכל אשר הוא ברא, יש אהבה ויופי. -. "אם אתה יודע זאת, אתה ים,     אם אתה אומר זאת, אתה אוקינוס,    האור הקדוש של השניים נמצא אתך    אש לבך נמצאת בתוכך." ב ה צ ל ח ה!!!!   תגובה

	כבוד הוא לכבד עצמנו בכל מצב....	דליה	02/03/2010 02:58:08
	מירי תודה יקרה, כל המאמץ היה שווה, היום פרצתי למקום חדש, אחר, מלא וגדוש, היום אני מנהיגה לא רק את עצמי וזה שפע אמיתי. תגובה

	סיפור גבורה נשי מרגש ומעודד   [ל"ת]	דבי רוזנר	01/03/2010 18:44:54
	תגובה

	כולי הערכה	רות עוז שלם	02/03/2010 00:17:13
	מרגשת, מעוררת השראה, כולי בכי והתרגשות, למידה גדולה, יש מה להפנים, צר יל על כל מה שקרה לך ואני מתפעלת מהתובנות שלך, את אישה גדולה! רק טוב, שתמשיכי לעשות טוב ולהרגיש טוב - אמן! כל הכבוד למשפחתך - זה לא מובן מאליו. בכבוד רב רות עוז שלם תגובה

	ריגשת אותי מאד - את אישה נהדרת וחזקה :)	שרי	02/03/2010 14:55:26
	Love & Light Sari תגובה

	כוחות הנפש	עפרה	03/03/2010 17:39:00
	בעיני ושכלי קראתי, בהרגשתי: חלום בלהות שאין להתעורר ממנו, שרק הכאבים עדים לכך שמדובר במציאות פיסית. כמה כוחות צריך, כוחות נפש, כוחות גוף בכדי להתמודד. מאחלת לך רק טוב, צמיחה וחוזק. מה שברור שאיש לא יכול לבוא בתרותים כשאת אומרת לו שאפשר! תגובה

	לדליה היקרה,	אידה	16/03/2010 03:04:47
	ריגשת אותי עד דמעות,  סיפור עצוב וקשה, ואת דליה ניצחת! ניצחת בגדול,  את נותנת כוחות נפש לאחרים,  מאחלת לך חיים יפים מלאים וארוכים,  יישר כוח, אשה מדהימה,   תגובה

	הדובה הגדולה	צוות_עיתונש	01/01/2010 05:48:57
	פורסם בעיתונש 28 הדובה הגדולה / עמליה זנד אשה שמנה הולכת ברחוב אשה שמנה עם קרחת הולכת ברחוב אשה שמנה עם קרחת וקעקועים הולכת ברחוב אשה שמנה עם קרחת וקעקועים ונראית לא בת 16 וגם לא כפול 16 מה לא תסתכלי?? זאת אני. עמליה אסתר "הדובה הגדולה". משקל עודף בתווך התלת סיפרתי [מאה ויותר] עטוף במיני חצאיות ובגדים ממיטב אופנת יד שניה ועשי זאת בעצמך.קרחת בת יום או יומיים או שבועיים.והקעקועים ..גדולים קטנים צבעוניים ושחורים.. לא נולדים כאלה. נולדים חמודים וקטנים וצחורים..ומתפתחים. "אנחנו בתהליך" צוחקת חברה על המושג הלעוס... והתהליך מתחיל אי שם בארנה הקיבוצית. אני כאילו כמו כולם. אבל לא באמת. כי תמיד תמיד יש את הנסיון להיות לא קונפורמי. לא ללבוש את שמלת השבת הכחולה או האדומה כמו כולם אלא דווקא לבחור את זאת החומה. כזאת אין לכולם.רק לי. המשקל עדיין סטנדרטי לגמרי. הבית שלי בקיבוץ סטנדרטי לגמרי. ההישגים בלימודים טפו טפו.. ילדה רגילה – אבל לא... כל היום מציירת וקוראת קוראת ומציירת... וככה מתחילה להסתמן תזוזה קלה של מחוג הקונפורמיזם למקומות חדשים... מפות תחרה ישנות נגזרות והופכות לחולצות..עגילים ענקיים אני מכינה לי מקפיצים של שעון..שודדת לפעמים את "מחסן פורים" של התחפושות הקיבוציות.. וכל הזמן מציירת וקוראת קוראת ומציירת. וכן.. הגבות הקיבוציות מורמות בקולקטיביות.. מה קורה כאן??...אבל אנחנו באמצע שנות ה-70. ילדי פרחים בפריחה מאוחרת מגיעים מהתפוצה..ולהם זה לא נראה מוזר.. והלימודים [אמרנו כבר טפו טפו..] מסודרים..אז אין על מה להתלונן. אפילו אמא אומרת .."עד גיל 20 זה יעבור לה.. " ולא עושה עניין. ומסביב קצת מסתכלים בחוסר הבנה או מצניעים ציחקוק מאחורי כף היד אבל לא עושים עניין חברי קיבוץ,מחנכות כתה, חברות, חברים, מפקדי צבא .. במבט לאחור אין לי מושג מאיפה הגיע הבטחון להיות כל כך שונה בנוף הקיבוצי המשמים להיות כל כך שונה אפילו בצבא ,להתעקש על אינדיבידואליות בכל תנאי- ולשאת זכרונות חיוביים..בטוח היו עלבונות.. ולעג..וגיחוך.. אבל מולם עמד איזה כוח קטן שאמר –לא אכפת לי. אני, עמליה אסתר, עושה את אשר טוב לי ,לנשמתי ולגופי..ואשלים עם העלבונות והלעג כי האמת הפנימית חשובה לי יותר.. ככה מגיעה לאקדמיה לאמנות.. נעה בין משקלים פעם רזה פעם שמנה. שיער צבוע כתמים בלונדיניים על חום כהה [הקדמתי את האופנה בדור שלם].ככה לובשת חצאית ומתחתיה מכנסיים רחבים [ככה הקדמתי שוב את האופנה בדור שלם]. מתחילים לראות את האישיות שבתוך התחפושת ולראות שלמעשה הכל יחידה אחת. הכל אמת אחת. הכל נעשה מתוך רוח היצירה. מתוך בדיקה מתמדת של הצורך הזה "להיות כמו כולם". להתחבא בתוך צבא ההמונים. מהמקום הזה הצעד הבא הוא כמעט ברור ומובן מאילו. מודל לציירים ופסלים. גוף מונומנטאלי. שאינו חושש לחשוף את עצמו ביושר ,בעירום בנוכחות חזקה ושקטה. ללא תנועה. לא עלה נידף לא עור ועצם.. נוכחות אשה מתמדת..נוכחות שמעלה מידית זכרונות של אלות פריון קדמוניות.. נוכחות שאינה מסתירה את מה שהיא. חשופה .ראויה להיות כפי שהיא. מוערכת על היותה כפי שהיא. נכחות אשר מעבר היותה מודל עירום חריג בנוף התל אביבי [אנחנו כבר בשנות ה-80 ] גם מאפשרת בחינה מחדש של מושג הנשיות. הרבה אנשים ציירו אותי. הרבה נשים ציירו אותי. גם לשם הבאתי את הצורך המתמיד שלי להגיד "כזאת אני ואין בכך שום דבר רע". המשקל-יתרון היחודיות-יתרון הצבעוניות- יתרון העוצמה והשקט- יתרון... תשאלו מה קורה עם הזוגיות.. מה קורה בבינו ובבינה.. קורה. תמיד קורה. אני לא אשה של חבר מהתיכון מתחלף לחבר אחר בצבא שמתחלף לחבר אחר באוניברסיטה... יש זוגיות, יש תחלופה, יש תקופות יובש, יש- אני רוצה אותו והוא לא רוצה אותי ויש- הוא רוצה אותי ואני לא רוצה אותו... ויש שדות צייד נצחיים ברחבה התל אביבית. ואין מחסור.. בזמן הזה ,ימי ת"א , אי שם בתחילת שנות ה90 אני מציגה תערוכות ציור בגלריות ובמוזאונים..מתחילה לנפנף בכנפי ולעוף למקומות שבהם מתרחשת התרבות התל אביבית . גם מודל וגם אמן שמתחילה את מסעה בהוויה האמנותית המקומית..תערוכה במוזאון שמובילה לכתבות בעיתון שמובילות לעוד תערוכות בגלריות...שמובילות לתפקיד קטן בסרט ותפקיד קטן בפרסומת..תצלומי אופנה עם דוגמן ידוע וחתיך הורס .. בוהמה תל אביבית ענוגה. טלטלה עזה. נמאס. נמאס לדגמן. לא יכולה לשבת יותר בשקט שעות בלי לזוז.ממש לא יכולה יותר... והיוניברס [אם תקרא לו" הגורל" לא אכעס]. שולח מתנות. הזדמנויות הן מתנות. רק צריך לשים לב שיש הזדמנות חדשה ומתנה נפתחת. אלי נשלחות שתי מתנות. חבר של חבר שולח אותי לחבר אחר ..אולי תתאימי לו ..קעקועים.. וואלה. בחיים לא חשבתי על זה. אבל כשזה קורה ואני האיש והקעקועים נפגשים..האדמה רועדת [כך ארנסט המינגווי היה מגדיר. הוא התכוון למשהו אחר אבל לי הדימוי מתאים..] ואני לומדת לקעקע.ומקעקעת את עצמי ואת ההמונים הנאספים. [ת"א רק מתחילה להתעורר לעולם של קעקועים] והמתנה השניה, חברה שמגיעה מחו"ל מביאה חפיסת קלפי טארוט.. וברגע אחד נפתח שביל ארוך וזוהר אל עולם הרוחניות הסימבוליקה הקריסטאלים האמת התקשור ההתפתחות האישית ..שביל שמביא אותי למורה רוחנית שמוביל אותי אל קריאה בקלפים,אל אינפורמציות ומסרים ממודעות עליונה ומודעות תחתונה ואל עולם ניסתר שגלוי לעין כל. רק למד את האותות והמופתים. למדתי. כך במקביל שני שבילים. כך במקביל מגיע ידע עתיק ותובנות ושנים של העצמה והתעצמות. חוטים דקים של זכרונות מחברים את העולם העתיק שלי,עם העולם הקיים והנוכח. קארמות נסגרות, ניסים קורים, אני על רכבת מהירה ליעד לא ברור.. והנופים מרהיבים והדרך ..הדרך קסומה ומרגשת. זוגיות היא לא הצד החזק שלי והתקשיתי לראות את עצמי אשת איש אבל באמצע שנות ה30 מגיע האיש. צעיר [בהרבה ] ממני, מרקע תרבותי וחברתי שונה שונה. . מקרה כמעט בלתי אפשרי. קארמה פוגשת את עצמה. רכבת מגיעה ליעדה.. ומגיעה ילדה ומגיעה פרידה. זה לא פשוט לגדל ילדה לבד. זה לא פשוט להיות שם עם הקרחת והקעקועים עם העגילים בפנים והילדים בגן שואלים . ..זאת ילדה אמיצה הילדה הזאת. כי ברור שקשה לה עם אמא שמסתכלים עליה ברחוב עם אמא שניגשים אליה כל מיני אנשים בים ,או באוטובוס או במתנ"ס ומדברים איתה.. סתם ככה. קשה לה עם ההערות אם התגובות אם הדיבור החופשי עם בני כל הגילים.. והכי קשה לה זה ילדים אחרים, בני גילה, ילדים שמעירים או מצביעים או צוחקים והיא נעלבת את עלבוני. וקשה לה מאד וקשה מאד להסביר ולחבק ולהסביר שוב. כי אין כמו אכזריותם של ילדים לנצל את חולשתה ולפגוע. אשה עם ילדה. ויתורים הם סוג של התבגרות וילדים הם טריגרים להתבגרות.ואנחנו במשא ומתן גם היום על הויתורים שאני צריכה לעשות והעל הדברים שהיא צריכה לקבל. אני מכסה את הקעקועים [שאפשר לכסות] בארועים חברתיים מסויימים של הכתה והחברים שלה. נפרדתי מהעגיל בשפה התחתונה..הסרתי מהקירות צילומים מסוימים שחשפו אותי שלא יראו האורחים הצעירים.. [כן, גם הבנות ]. והיא ,היא חיה את השונות שלי לפעמים בשמחה ולפעמים בכעס. הקונפורמיות של תחילת העשרה זועקת –אמא ,תתחבאי עמוק באדמה..תלכי 50 מטר אחרי.. שלא ידעו.. ולעומת זאת אמא בעיתון או בפירסומת..אמא מזוהה ע"י רבים מתוך כבוד והערכה... אמא שהאמהות של החברות שלה אומרות..אהה ,כן, עשיתי אצלה קעקוע...[ועל הקריאות בקלפים הן[ ואני] שותקות ..] על סף החמישים. מחליפה עשור יחד עם העשור. אמא שלי כבר לא תגיד –לא נורא ,עוד כמה שנים זה יעבור לה.. אולי עוד עשור או שניים אהיה התמהונית האקסצנטרית של הכפר..[כאילו..אז מה השתנה כאן.. הכל כרגיל..] ובנתיים שומרת על האני המובהק שלי בידיעה שאין לי אני אחרת להיות. עמליה זנד : אומנית תגובה

	שמנה מקועקעת לבושה בשמטס הולכת ברחוב	אורח	03/01/2010 21:28:01
	אני אישה של קונפורמיות.  לא מבינה למה צריך לצעוק את השונה. למה לא מספיק להיות שונה מבפנים? למה צריך שכולם יראו את השונה, יסתכלו, יצביעו ידברו? זה לא שאני חושבת שכולנו צריכים להיות כמו לביבות חנוכה דומות ושוות. אך איפשהוא לנוע בתוך הסקלה. מה שחשוב באמת זו ההכרה של האני וההשלמה שלי עם עצמי. אז אולי כל השונות האקסטראוגנטית הזו באה מתוך זה שאת חושבת שאת לא מיוחדת שאת סתם עוד אחת ולכן רצית להראות שאת שונה? אני חושבת שבחרת דרך קשה מאד להתמודד עם החייםבמיוחד עבורך אך גם עבור המשפחה שלך ובמיוחד עבור ביתך. אני חושבת ששילמת יותר ממה שקיבלת. אני לא בטוחה שזה אומץ נראה לי שזה קצת מתוך חוסר שליטה קצת או אולי אפילו הרבה התמכרות לתשומת לב. אני לא יודעת מה התחיל קודם אך זה מזכיר לי משהיא שאני מאד אוהבת ומאד מעריכה את האינטלקט שלה. פעם היא הייתה מאד רזה כמעט כמו עלה. היום היא שוקלת כמו שאמרת 3 מספרים. צוחקת על עצמה כל הזמן אני לא שמנה אני שני רזים בגוף אחד ועוד כהנה וכהנה. תמיד היא אומרת שברגע שתחליט לרדת במשקל היא תרד רק שעכשיו, כרגע זה לא נוח לה ואין לה צורך בכך. דווקא עכשיו לחתונת הבת לא אחר כך כשלא תהייה סיבה ממשית דווקא אז אולי כן. זה ממש מזכיר התמכרות גם מי שמכור לסיגריות, אלכוהול, סמים, חי בהכחשה וחושב שהוא אינו מכור ויוכל תמיד מתי שרק ירצה להפסיק. נכון שאני בוחנת אותך בחוסר רחמים אך תזכרי שאת התחלת. את שוב שמת את עצמך מול כולם בקשת תשומת לב. לא הסתפקת באלו שרואים אותך ברחוב אלא מצאת לך קהל נוסף, כאן כדי שאף אחד לא יפספס, כולל אלו שלא יצא להם אף פעם לעבור על-ידך ברחוב ולהצביע ולהסתכל אחריך.         תגובה

	מיוחדת?	רחל ורבוב	04/01/2010 11:42:52
	שלום. חייבת להודות שהייתה בי אי נוחות כשקראתי את סיפורך ועוד יותר כשחשבתי שאולי זאת אכן המטרה שלך, תחושת אי נוחות שתכריח להתייחס אליך. זכותך כמובן אבל אם כבר נחשפת אז אנחנו יכולות להגיב. הצעה לי אליך אם אין לך צורך בה פשוט אל תשתמשי. הציצי לתוך פנימה, מעבר לעודפי השומן, מעבר לקעקועים, לשיער הצבעוני או לקרחת. מה יש שם? מה מיוחד שם בפנים ושונה ביחודו מכל האחרים?  מתי האנשים בסביבתך נעשו מיוחדים יותר או טובים יותר בזכותך? אולי תנסי את שיטת בן המלך והעני, תתחפשי לתקופה לסתם אישה רגילה, אולי במקום אחר בו לא מכירים אותך ותנסי למצוא מה באמת מיוחד בך? למה את כ"כ צריכה להיות בולטת , זאת שיצביעו עליה? אם לא זה, אז מה את? בכל מקרה מאחלת לך רק טוב והרבה שמחה. רחל.   תגובה

	גם ככה	amalmul	04/01/2010 13:21:33
	אפשר בהחלט להסתכל על זה. אין לי ספק שחלק ניכר של הציבור רואה אותי ככזאת. דווקא בגלל זה בא הסיפור. להגיד שאין כאן צעקנות וחיפוש תשומת לב אלא שתשומת הלב ניתנת בגלל אינדבידואליזם עיקש שעומד כנגד כל לחץ חברתי. במקום בו ניתן חופש מוחלט לאנשים להביע את פנימיותם גם באופן חיצוני, בחופשיות, והם גם מרגישים נוח לקחת זכות זאת ולממש אותה ודאי הייתי כאחד מן השורה. [השורה הייתה צבעונית כמוני מן הסתם..]. השמנות עצמה תמיד נשפטת כחוסר שליטה עצמית של ה"שמן" גם כסוג של חולשה \פינוק\דקדנטיות\ ועד סממן לרשעות וטימטום[ ראי את כל עולם הסרטים לילדים ומבוגרים המפלה מאד לרעה את השמן].  באתי להראות שהמשקל שלי לא רק שאינו נכנס לכל הסטיגמות המוכרות אלא נותן לי את האפשרות והנוכחות המתאימה להיות כמעט "הארה" לנשים מסויימות. כמעין מראה לעצמן שלא חייבים לחיות את המקום המתוסכל של האסטטיקה הזו אלא אפשר גם את המקום הנשגב. תגובה

	עוד משהו	רחל	04/01/2010 21:40:44
	מסכימה איתך בעניין מה שנתפש כאסטתי ומה שלא. גם אני אישה שמנה ולא יוצאת מגדרי בשביל לרזות, יותר מזה , אני שחקנית תאטרון, דתיה. את מבינה שגם אני לא ממש הולכת בשביל שהכינו לי ובכל זאת נראה לי שיש בך הרבה יותר מאשר שומן וצבע וכשאת מחצינה את זה כ"כ אז לא רואים את השאר ואת האמיתי. תגובה

	אישה גדולה!	רונית שפי	03/01/2010 23:28:36
	עמליה אסתר יקרה, את אישה גדולה ומדהימה. אני לא מכירה אותך ומעולם לא נפגשנו, אבל אין לי ספק שמפגש איתך יהיה מרתק! התיאורים שלך מעוררים בי הרבה הזדהות, ומזכירים לי את השמחה על הגילוי שבעצם מעולם לא היינו לבדנו באמת. תמיד היו  בנות/נערות/נשים אינדיבידואליסטיות, אמיצות ומקוריות נוספות בעולם, רק שלא פגשנו בהן בסביבתנו הקרובה, כי רובן פחדו להחצין את ייחודן ,ומתוך החשש להיות ללעג העדיפו להתאים את עצמן למה שהסביבה ציפתה מהן. כיום, אני מוקפת במעגל של חברות (חדשות יחסית בחיי), שכל אחת מהן הרגישה שונה ולא שייכת בצעירותה, בדיוק כמוני. נשים שהלכו בדרכן המקורית  ולעיתים חוו בדידות, ושנים אח"כ גילו בדיוק כמוני, שיש להן שבט משלהן. שבט הנשים החופשיות, המשוחררות, הפראיות והשמחות. ובעיקר - החוגגות את נשיותן! תודה אסתר, על ששיתפת אותנו בחגיגה של חייך. רונית. תגובה

	עמליה	טאל סטוביק	13/02/2010 19:01:55
	האמנית עמליה זנד, באה לבקר בגלריה שלי "טאל סטוביק" לפני שנה בערך. כאמנית וכבעלת גלריה יוצא לי לפגוש המון "טיפוסים." אין ספק שאחד הטיפוסים היותר מיוחדים היתה - עמליה זנד. אצלי היציאה מהזרם באה לידי ביטוי בעשייה האמנותית לגווניה. עמליה קצת יותר טוטאלית (-:! היא אמנית מ-ע-ו-ל-ה !!! באמת! אישה מיוחדת במינה. אהבתי מאוד את האוטנטיות שלה, הכנות, הישירות והאומץ להיות מי שהיא. מומלצת !!! תגובה

	כל הכבוד לאישה גדולה מהחיים	שירה	02/01/2010 15:20:52
	כל הכבוד לך - אישה גדולה מהחיים עם אומץ ענק - תודה על השיתוף תגובה

	אין אוכל בבית, המקרר ריק	מחפית	29/11/2009 09:51:53
	שלום לכל הנשים אני אם חד הורית אחרי ניתוח קשה + תינוקת בת שנתיים מפתח תקווה נקלענו למצב כלכלי קשה מאד , אני לא עובדת עקב בעיות נפשיות ורפואיות וחיה מקצבת ביטוח לאומי שבקושי מספיקה לשכירות ולתרופות, אני זקוקה לתרומות של מזון למקרר - דברי חלב , בשר , אופטימיל שלב 3 ,דייסות, טיטולים מידה 4+, בגדים בשבילי ונעליים מידה 39-40 וביגוד לחורף לגיל שנתיים, צעצועי התפתחות לגיל שנתיים, כמוכן תרומה כספית תעזור לנו לשלם כמה ח-ן של מים וחשמל , ניתקו לנו פעמיים את החשמל , יש לי חובות בהוצל"פ ,לבעל הדירה לעירייה ועוד ברווחה לא ממש עוזרים עם ילד 1 ואני חסרת אונים אנא הפיצו הודעה זו ותזכו לברכה משמיים ת.ד 482 פתח תקווה מייל   sharon166@013.net 0509730585 תגובה

	והעיקר להפסיק את מחול השדים הזה	צוות_עיתונש	31/10/2009 23:24:03
	פורסם בעיתונש 27 והעיקר להפסיק את מחול השדים הזה / מלי גונן זו היתה אהבה אדירה. לא יכולנו זה בלעדי זו. אחזנו זה את ידי זו ברגש, לא יכולנו בלי... כל כך אהבנו, הנישואין היו מובנים, לא יכול אף אחד לעצור זאת... למרות שלא מעט רמזו לי שהוא לא בשבילי, הוא קנאי וכו', אך אני לא רציתי לשמוע. אהבתי כל כך, אהבנו כל כך... כיום אני גרושה כשבע שנים + ארבעה ילדים בוגרים וחמישה נכדים. במשך 32 שנים ספגתי אני וילדי התעללות פיזית ומילולית קשה מבעלי הנזק היה רב וכלל אבדן בטחון ודימוי עצמי ירוד ביותר, שהקשה עלי להכיר בקשיים .שבהם אני חיה. ממצב שבו אני) לא נחשבת אלא רק להצליח להמשיך לחיות ולתת כוח לילדי להמשיך הלאה ולא להישבר... ההיריון היה בלתי צפוי, לפני שנישאנו... ואז אין ברירה, צריך לרוץ להינשא. כבר אז גיליתי שיש בו סוג של אלימות אך בחרתי להתעלם. כי הרי אנחנו אוהבים וזה בטוח יגמר, זה מתוך אהבה. נישאנו ברוב הדר... היו לא מעט התפרצויות. ואני באופיי הכל-כך ותרן לא רציתי להתייחס, זה יעבור עם הזמן, אמרתי. היו הרבה עליות וירידות אשר הולידו לנו שלושה בנים ובת. המון המון אלימות היתה גם כלפיי וגם כלפי ילדיי... שתלטנות על רגשותינו, על מחשבותינו, מעשינו, דיקטטורה... אי אפשר היה לחשוב על אפשרות של לברוח ממנו... היה פחד נוראי בבית. העננה הבלתי פוסקת מעל ראשו ששידרה לי מדי פעם שעוד מעט יקרה משהו... לא חלפה. לא מעט פעמים חשבתי לקחת את עצמי ולברוח ממנו... אך למי אשאיר את ילדיי??? לאדם כל כך מסוכן ואלים... לא! בשום אופן לא! העדפתי להיות איתם, להגן עליהם בכל דרך אפשרית, לתת להם מכוחותי, מהעוצמה שיש בי, לתת להם כלים להתמודד בחיים. עשיתי הכל כדי שלא יהיה להם רע, הגנתי עליהם מהמפלצת האיומה שהיתה אביהם. יצרנו הגנות ממנו, השתדלנו לא לספר לו דברים שהיו עלולים להוליד צרות/מכות/עונשים. היה לנו הסכם - ביני לבין הילדים - כל דבר לספר לי, אפילו הקשה ביותר, לעולם לא לשקר, וכך יכולתי לעזור להם תמיד... בדרכי, עם המון כוחות מהאל... הצלחתי להעמיד אותם על הרגליים עם חוזק נפשי, למרות שזה לא היה קל. הוא מבחינתו, בדרכו, חשב שעושה הכל עבורנו, עובד, מביא פרנסה, מביא אוכל, זהו זה מספיק!!! חבל, לא הבין שזה לא העיקר בחיים, בדרכו אהב את כולנו... אך פגע ללא רחמנות ביקרים לו מכל... עברו שנים של שמחות, נשואי בן ובת, לידת ארבעה נכדים ונכדה... השתדלתי להתעלם מהרוע ולחיות באושר עד כמה שניתן, להתעלם מרצונותיי, אני בעצם לא קיימת, שתי אישיותיות אצלי - מחד אמא/סבתא/אשה בבית, ומאידך עובדת בעבודתי בנאמנות, בהערצה בלתי נלאית מהסובבים אותי, מגיעה הביתה ופשוט עושה סוו'יץ ואני אדם אחר, נשלטת, "נינוחה",נכנעת, נשלטת,לא קיימת. עד ליום שהחלטתי...זהו...לא עוד!!! זה היה לאחר שהוא הרים נעל על הנכד שהיה אז בן 3, ליד ביתי שהיתה אז בהריון מתקדם, זה היה נורא - התמונה שהיתה - דומה שהזמן חזר אחורה כמה שנים, אני בעצם האמא הנפחדת והיא הבת המוכה, והנה הגלגל חוזר... היא ליד בנה הקטן כאשר אביה מרים נעל עליו ומכה אותו... היא שתקה, פחדה, נבהלה, לא אמרה מילה... לקחה את בנה, הגנה עליו בכנפיה הרכות ושמרה עליו... ואני... החלטתי: זהו. הוא יותר לא ישתלט על חיי אף אחד מאיתנו. ברחתי, נמלטתי, הגעתי למרכז למניעת אלימות במשפחה במקום מגורי ,רמת גן. ושם חשבתי לתומי שאני בעצם באה לעזור לקבוצות התמיכה, ולא להיעזר, אך מיד הבנתי שאני לא רחוקה מכל אחת שנמצאת בקבוצה, אני זקוקה לא פחות מהן לתמיכה, עזרה,סיוע, כתף תומכת מסע הגירושין היה קשה מאוד, איך יוצאים בחיים מאדם מפלצתי שכלפי חוץ נראה כל כך נחמד ונעים, והוא בעצם מסוכן מאוד מאוד... קיבלתי המון עזרה במרכז, כח ועוצמה אדירה, והעיקר להפסיק את מחול השדים הזה. בעקבות הטיפול למדתי לראשונה בחיי להכיר בכך שאני אישה מוכה, להתחבר לעצמי להבין את הצרכים והרצונות שלי וכמובן לחזק אותם, ואחר כך ליישמם. להאמין .שמגיע לי .בני משפחתי למדו לכבד ולהעריך אותי . סיום הטיפול כלל גם סיום תהליך פרידה כואב ומתיש מבעלי, שכל כך רעדתי ממנו בעבר הדרך היתה די ארוכה, פוליטיקאית, הייתי חייבת להיות חברה הכי טובה שלו... לא אשקר... אפילו הזדקקתי להיות מדי פעם זונה כדי לרכוש את אמונו... למרות הכל, חשבתי שאולי הוא ישתנה גם ברגעים אלו... אבל לא! הוא לא השתנה... רצה האל והתגרשנו... אנשים לא האמינו, איך יכול להיות? איך הוא נתן לך? לא יודעת איך. מה שאני יודעת זה שהאל עזר לי ברגעים הקשים ביותר בחיי... ויצאתי בגדול... היום אני גרושה מס' שנים, אני מרגישה שעברתי כברת דרך ענקית עם המון המון שינויים, ירידות ועליות... לא מעט פחד להיות לבד... אך פחד שונה, לא כמו קודם. וצחוק הגורל האומלל... הוא חלה במחלת הסרטן... היום הוא לבד, מתמודד עם מחלתו הקשה. אני מידי פעם מבקרת אותו, מעניקה לו את עזרתי כשצריך. סלחתי לו, הוא פשוט אדם מסכן שלא ידע לשמור על הקיים והאגו שלו הוביל אותו. הילדים בקשר הדוק איתו, מעולם לא החדרתי להם שינאה נגד אביהם ולכן יכולים להיות איתו בלב שלם...חלק מהם היו רוצים שהוא יודה בטעויות שלו ויבקש סליחה אך אני מסבירה להם שעצם האהבה שהוא מעניק להם ומראה להם, שזה דבר שבמשך שנות הנישואין היה קשה לו להראות להם כי חשש שלא יכבדו אותו מספיק אם יהיה חבר איתם! כואב לי שאדם זה היה יכול להיות מלך, עם משפחה אוהבת סביבו, ברגע קשה כל כך. הוא בעצם ירק (תרתי משמע) על כולם... אני מבחינתי ממשיכה הלאה, עוצמתית, מאמינה בעצמי, מודה לאל יום יום על המתנה שקיבלתי מהאל... את החופש. עובדת במשרה בכירה, מעצימה את ילדי שאני עבורם דמות חיקוי, עוזרת למשפחות הנמצאות במעגל האלימות – נשים, גברים, ילדים. לצערי מעגל האלימות אינו נגמר ואני מרגישה שזה היעוד שלי בעולם – לעזור עד כמה שניתן. בעצם מה ששחרר אותי מהפחד ממנו זה המחלה שלו... עד כמה שזה נשמע קשה אבל זו האמת...הבנתי שהוא אדם כמו כולם ולא כל יכול כפי שהחדיר לי בכל דרך אפשרית. אני כותבת דברים אלו כדי לעודד נשים אשר נמצאות במצב של אלימות... זה המסר שלי לכולן: לא לפחד, לא לפחד, תמיד יש תיקווה, אל תהיי צודקת, תהיי חכמה. אני מבקשת סליחה מילדי אם גרמתי להם עוול בדרכי, אך לא היתה לי דרך אחרת... אף אחד לא יבין את מה שעברנו, רק אני והם... זו היתה השואה שלנו בביתנו... אוהבת תמיד תמיד ושולחת המון כח ועוצמה לכל מי שנמצאת היום במצב של אלימות/פירוד/חיפוש אחר החופש, שהוא... להיות את/אני מלי גונן – הוגת הרעיון "להעביר את זה הלאה" ואחת ממקימי הפרוייקט תגובה

	להפסיק את מחול השדים	שאקטי ג'ה	01/11/2009 22:08:27
	שלום מלי גונן אני רוצה לחזק את ידייך ולומר לך חיזקי ואימצי, אישה הסיפור מפתיע ואמיץ התמודדות הארוכה שלך במשך השנים והחינוך של ילדייך וגידול המשפחה פשוט אני שמחה בשבילך שהצלחת  ואת חיה את חייך באהבה ושלום עם המשפחה בריאות ואהבה שאקטי ג'ה תגובה

	תודה רבה לך שאקטי ג'ה :)   [ל"ת]	מלי גנון	06/11/2009 22:11:58
	תגובה

	להפסיק את מחול השדים הזה	שרה אהרונוביץ קרפנוס	02/11/2009 21:58:39
	הי איילונת, מה שלומך? שמחה לראות את הגליון הנוכחי ומלא בחומר אנושי ונוגע ללב. הרשי לי מספר שאלות/הערות/הארות. הסיפור של מלי גונן נוגע ללב ובהחלט חייב להגיע לעיניהן של נשים הנמצאות במצבה. לצערנו, אך זו המציאות, רוב הנשים במצבה באות ממצב סוציו-אקונומי נמוך ואם איני טועה (או אולי טועה אני), אינן באות במגע עם מחשב ואם קיים הוא בביתן, ודאי לא משתמשות הן בו, אלא אולי ילדיהן ו"אולי" גדול יותר, הבעל המתעלל. לי מפריע שהדרך עבורן לקרוא מאמר/סיפור כזה, חסומה בפניהן. חשבת פעם איך אפשר להגיע לאותן נשים? כי אני בטוחה שאם אחת בלבד תקרא סיפור אישי שכזה, תפעל למען הציל עצמה. אך איני יכולה מבלי לשאול שאלה נוספת: מדוע אינך מעדיפה שהסיפורים האישיים הכל כך חשובים הללו ייכתבו ברמה גבוהה יותר – קרי – משפטים הבנויים נכון, שגיאות כתיב תתוקנה, וכו'. הרי החומר מגיע ברובו לנשים ברמות שלנו (שלך, שלי) ואני חושבת שלנשים אלה, מגיע לקרוא עברית תקינה יותר. כבר אמרנו, הערות בונות? איני רוצה לפגוע, אך לי מפריע מאד שהסיפורים כתובים בעברית שהיא פחות מבינונית. חיבוק גדול שרה תגובה

	הי שרה!	מלי גנון	06/11/2009 22:20:01
	קראתי את תגובתך וצדקת בכך שיש הרבה נשים שאינן יודעות להיכנס למחשב וכמובן מונעים מהן להיכנס ויוצא מכך שלא יקראו את אשר כתבתי וחבל!!! אולי כדאי לחשוב על רעיון נוסף מעבר ל"עיתונש". חשוב לי גם להעיר לגבי הרמה הלא כל כך גבוהה שכתבתי- לפי דברייך. לידיעתך! זה מאוד פוגע ואפילו מעליב, לא רציתי לכתוב בשפה יותר עשירה כדי שכל אדם בגובה העיניים ידע לקרוא, להבין וכמובן לקבל כח, לא כל אחת שקוראת את הכתבה היא אישה מוכה וכמובן יש גם רמות אחרות שקוראות ויקראו, חבל לי שמתוך סיפור שיצא מהלב והמחיים שלי - זה מה שראית. כתבה זו מיועדת בעיקר לנשים הזקוקות לעזרה והלוואי וימצאו את הדרך לצאת ממעגל השדים הזה - באמת! וכמובן פגעת... מלי   תגובה

	האם אפשר להעביר הלאה את סיפורך, מלי?	אסתי לוי	07/11/2009 15:21:56
	שלום מלי! שמי אסתי, ואני מעוניינת לפרסם את סיפורך בעיתון "ראשונית", שהוא ביטאון נשים חברתי, רבעון, שמפורסם ע"י המשרד לקידום מעמד האישה, בו אני עובדת. אני מבקשת את אישורך להעביר את זה הלאה... יישר כוח ותודה מראש, אסתי. תגובה

	הי אסתי!	מלי גנון	08/11/2009 03:21:57
	סיפורי מיועד להעביר את הכח הלאה ואין לי בעיה שהסיפור ימשיך הלאה על ידך. תודה לך על הבקשה והעידוד. היום אני במקום אחר לגמרי ואני מאושרת מכך, ילדי ונכדי בקשר טוב עם אביהם שכיום הוא חולה סופני, גם אני בקשר איתו ואפשר לאמר שסלחתי לו והיחסים מאוד מעצימים את הילדים והנכדים. שבוע טוב, מלי תגובה

	סליחות בירושלים	צוות_עיתונש	14/09/2009 21:03:33
	פורסם בעיתונש 26 סליחות בירושלים / בתיה חרמון כשאנחנו היינו ילדים קטנים, מי לא רצה לקום לסליחות? כל אחד רצה לקום לסליחות בלילה. שלוש לפנות בוקר מתעוררים החושך והלילה עושים את שלהם לילדים קטנים. משחקים תופשת, מחבואים, 'הנז אפ'. למחרת מגיעים לבית הספר מלאי גאווה. מי שהיה מתעורר לסליחות בלילה, למחרת בבית הספר היה גאה ולא רק זה. הייתה לו זכות לצום כמה שעות ביום הכיפורים. גם אני רציתי ככה לקום בשלוש לפנות בוקר לקום לסליחות, גם לשמוע את הסליחות האלה שכל הזמן היו מושרות אצלנו בבית, זה לא רק בגלל שזה חודש אלול. אני לא מצליחה להתעורר, כבר שלושה שבועות מחודש אלול עברו ואני לא מצליחה להתעורר. אני ישנה עם הנעלים, עם הבגדים, עם הסודר שיעירו אותי ואני מיד אצא. פניתי לאבא שלי ואמרתי לו – אבא אתה הרי קם כל לילה בשלוש לפנות בוקר, אולי תעיר אותי. - לא! אמר אבא, את תתעוררי לקולו של החזן ובאמת הייתה שמועה שישנו איזה חזן שמסתובב בסמטאות ומעיר אותנו. כל כך רציתי לקום בבוקר לשמוע את הקול של החזן ואתם יודעים לפעמים כשאתה כל כך רוצה זה קורה. וערב אחד זה קרה. אני שמעתי את קולו של החזן מתוך כזה קול עמום שהלך והתחזק. היה לו קול רך, חזק, רחום וחנון. וככה זה נשמע ( בשירה ) 'סליחות, מנין התרת נדרים'. כמו החלילן מהמלין שהולכים אחריו. ככה אני התעוררתי. הדלתות היו פתוחות, מי נעל דלת? מי נעל שער אז? יצאתי החוצה ואני נמצאת בכניסה לבית שלי ואני רואה אותו ( את החזן )בקצה הסמטה, חבוש קסקט, עם זקן, ג'קט שחור, מכנסיים שחורים, נעלי בית "ספטו" שקראנו להם "ספטו". יש לו מקל זקנים ביד והוא עובר מחלון לחלון מקיש עליו "חכם משה, חכם יעקב חכם שלמה" כולם חכמים, רק תקומו לסליחות. והוא עובר ושר ואני רוצה לראות אותו, מי זה האיש הזה עם הקול הנפלא הזה? וככל שאני רצה אחריו המרחק ביני לבינו לא מתקצר. עשרים דקות אולי אני רצתי אחריו. כבר יצאתי מהשכונה שלי, שכונת אוהל משה והלכתי בסמטאות אחרות שאני מכירה אותן. ובאיזה שהיא סמטה הוא נעלם. אני מגיעה לסמטה אין ימינה ואין שמאלה, יש מאחורי קיר אבנים ומעלי חופה של כוכבים. אתם יודעים הסמטאות הקטנות של ירושלים ומעלי חופה של כוכבים. המנורות מאירות ולא מאירות, רק מתחילים האנשים לצאת מהבתים עם שקית מתחת לבית השחי. החלטתי שאני עוברת בכל בתי הכנסת שאני מכירה ואני מחפשת את החזן שלי, אני צריכה לראות אותו בעיניים לראות מי זה האיש עם הקול היפה הזה. אני עוברת מבית כנסת לבית כנסת, לתימנים יש בית כנסת משלהם, לחלבים יש בית כנסת משלהם לעירקים יש בית כנסת משלהם כל אחד יש לו בית כנסת משלו. אני מסתובבת יש כעשרה בתי כנסת מסתכלת מבעד לוילון תחרה שבעזרת הנשים לראות את אותו חזן עם הקסקט. אבל משום מה כולם חובשים את אותו קסקט, אותו ג'קט, אותם מכנסים, אותם נעלי "ספטו". את החזן שלי לא מצאתי באותו ערב. בין לבין פגשתי חברים מבית הספר ואני משחקת משתוללת. שש וחצי אימא אפילו לא קוראת לי לחזור הביתה. מה יותר טוב מזה? אבל הגעתי הביתה. למחרת באתי לבית הספר מלאת גאווה. כל העניין הזה כאילו נשכח ממני הרבה נים. לפני חמש שנים אבא שלי שכב על ערש דווי. שוב הגיע חודש אלול. וכמו תמיד אני נוהגת בחודש אלול לעלות לשכונה שלי פעם פעמיים בחודש אלול להתבשם מיגוני התפילות בבתי הכנסת. השכונה ומה אדם המוני עם ישראל באוטובוסים,ברכב פרטי וברגל, להתפלל, להסתובב וליהנות בתוך השכונה. הגעתי לאבא שלי לבית החולים מוקדם בבור ב שש וחצי. אומר לי – בוקר טוב, מה קרה לך הגעת כל כך מוקדם. בדרך כלל את מגיעה בערב בשבע, שבע ורבע. אמרתי לו – אתה יודע, הייתי היום בשכונה בסליחות שמעתי את התפילה. הרבה תפילות יש שם. חבל על הזמן שרים מבוגרים וצעירים תענוג, יורדות לי דמעות מהעיניים זה כל כך מרגש. אתה רוצה שאני אקח אותך, אפילו על כסא הגלגלים? - לא, לא אמר אבא - אני את שלי כבר עשיתי וככה הוא התרומם מהמיטה ואמר – תגידי את זוכרת את הפעם הראשונה כשהתעוררת לסליחות? אמרתי לו – כן. אומר – נו, ( מתחיל לשיר) 'סליחות, מנין, התרת נדרים'. אמר לי בסך הכל ארבע מילים. מי זה שמתיר נדר? זה שסולח ומי זה שסולח? זה שיש לו אהבה בלב. קחי את המנגינה הזאת זו הצוואה שלי תשמיעי אותה באוזני האנשים ואולי האהבה תכנס אל הלב שלהם ואיתה הסליחה. ( 'סליחות, מניין, התרת נדרים' ) אז קחו את זה אתכם. בתיה חרמון - מספרת סיפורים, זמרת ושחקנית תגובה

	טעם מר מתוק של התחלות	צוות_עיתונש	14/09/2009 20:50:30
	פורסם בעיתונש 26 טעם מר מתוק של התחלות / נורית עזר שנת תש"ע עומדת בפתח, אני תמיד אומרת לעצמי, שנה חדשה התחלה חדשה. אני גם סקרנית לדעת , מה תביא בכנפיה. במהלך שנות חיי, חוויתי הרבה התחלות חדשות, מהן היו חלקות וסבירות ומהן קשות ובלתי נתפסות, כמו העלייה הבלתי לגלית שלי ארצה, כשהייתי ילדה בת 9 . אנא אל תטעו לחשוב, זו לא הייתה סתם עלייה לרגל. "גורג'ייה, קיבלנו מכתב מבצרה, מהאח שלך גורג'י, הוא כותב שמכונות התפירה מוכנות ואפשר לשלוח אותן." שמעתי את אבא אומר לאמא. אמא שהייתה בדרכה למטבח להכין ארוחת ערב, נעצרה על עומדה. נשמה , נאנחה, פרכה ידיה , "זאת אומרת שצריך להכין אותן?" אבא הביט בה, נראה לי שמבטו חדר דרכה, מי יודע מה הוא ראה בעיני רוחו."בשבוע הבא ביום שלישי." ענה במבט מרוחק. אמא השתהתה, שפתיה מלמלו משהו, אולי תפילה. "ה' יעזור, ה' יעזור." שמעתי את לחישתה. גרנו ב- "דרבונה" סמטת היהודים בבגדד " אמא ואבא הציונים "השרופים" החליטו להבריח אותי ילדה בת 9,( מספר 4 ברשימת המשפחה מלמעלה, אחריי נולדו 3 בנות , האחרונה נולדה כשהייתי כבר בארץ, כך שלא הכרתי אותה. אם ספרתם נכון הרי הגעתם ל-8. שני אחים ושש אחיות), שעדיין לא סיימה כיתה א', אל דודי פעיל העלייה הגר בבצרה.' אמא שהייתה ממשפחת רבנים, שמה מבטחה באלוהים, והעזה לשלוח את אחי הבכור ראשון, אחריו אותי ואת אחותי בת ה-15. בדרך לא דרך, שהיתה בה סכנת נפשות, היא לא שיערה איזו דרך חתחתים נעבור, וכמה סבל נסבול עד שנגיע אל ארץ הבחירה, אל משאת הנפש, אל ארץ זבת חלב ודבש, כפי שתיארו היהודים בעיראק את ארץ ישראל בעיני רוחם. איני יודעת למה נבחרתי דווקא אני, למסע. אני חושבת שערכן של הבנות בעיראק היה פחות מזה של הבנים. (לימים תודֶה אמא שהיא חששה לאחי מאיר, הנקרא על שם אביה, שהיה גדול ממני, לכן שלחה אותי ולא אותו). אני לא ידעתי כלל לאן מועדות פנינו. הדבר היחידי שנאמר לי, "אתן נוסעות לדוד בבצרה, להתארח אצלו, הוא ייקח אתכם לבקר את עזרא הסופר." אני חדת הלשון והדעתנית, מיד התרעמתי, "אמא, אבל עזרא הסופר קבור בבגדד!" זכור לי שנעמדתי בהתרסה לפני אבא ואמא. ידה הגדולה והתקיפה של אחותי סעידה, שאני אמורה לנסוע איתה, משכה אותי בכוח. "בואי זנבות עכבר, (כך קראה לי, כי לטענתה שיערי הארוך היה דליל וכשקלעה אותו לשתי צמות, הן נראו בעיניה כזנבות עכבר). תסגרי את הפה הגדול שלך, את לא רואה שאבא ואמא עצובים? אז תסתמי את הפה." משהו באוויר התרה בי, לכן שתקתי. אבל לא להרבה זמן, בדרך לבצרה ואחר כך במדבר, עשיתי לה את המוות. שבוע לפני עזיבת בית הוריי, לתמיד. (אז לא ידעתי זאת) ראיתי את אמא וסבתא רכונות על הסירים במטבח, או יושבות על "תחתה" (שרפרף נמוך, ששימש לישיבה), להכנת סלטים, לחתוך בשר, לערבב בצק או לכבס. (כנראה הכינו לנו צידה לדרך). הכי אהבתי לעמוד בצד ולהסתכל בהשתאות, על לישת הבצק להכנת עוגיות שמאוד אהבתי. "למי אתן מכינות את העוגיות?" "לאורחים," ענתה סבתא מבלי להרים עיניה. "הכול הכול רק בשביל האורחים, הם אוכלים לנו את כל העוגיות ולנו לא נשאר כלום." אמרתי בכעס. זאת לדעת, המיטב שבמיטב נשמר תמיד לאורחים. כשבאו אורחים, אסור היה לנו הילדים, להתקרב לשולחן. אוי לנו אם העזנו לגעת בכבודה המונחת עליו.זכור לי, שלא עמדתי בפיתוי והושטתי יד לעוגיות הנימוחות שהיו על השולחן. תחילה אמא קרצה בעיניה, אחר כך סימנה בראשה, כשזה לא עזר, באה סטירה "לעידוד ותזכורת," לא העזתי להמרות את פיה או לא להיענות לרמיזותיה, כי ידעתי "החשבון" יבוא אחר כך, כסטירה או מניעה של ממתק, או "תחכי, אבא יבוא ואני אספר לו." לאמא היו תבשילים ומאפים מיוחדים לכל חג ויום טוב. עד היום הזה, ואני כבר סבתא לנכדים, נזכרת בטעם ופי מתמלא ברוק. לפעמים דמיוני מריח אותם וטועם כזית מהם. בפסח ריח המצות הנאפות , תוך שירה ובחברותה עם השכנות והקרובים, שהיו יושבות במעגל, שרות, מספרות בדיחות ומרכלות. הן אפו כל הלילה, ריח המצות ומצהלות האופות, הדיר שינה מעיניי. בפורים, ריחו וטעמו של הסמבוסק הממולא בתערובת של חומוס ובצל מטוגן, הגיע למרחקים מכל בתי היהודים ב"דרבונה" (בסמטה). ראש השנה היה מאופיין ב"ברכות," שחובה על כל בית יהודי לשימן על שולחן החג ולברך או לקלל, הכול על פי הספר, כלומר המחזור לראש השנה. באשר לבקשותינו מהקב"ה שיעשה באויבינו, היינו מוסיפים גם משלנו. מאז שהקמתי בית בארץ, אני משתדלת ללכת בעקבות הוריי ולעשות כמעשיהם, אני מקווה שהצלחתי להוריש להם משהו. הו, סליחה, נסחפתי ,הזיכרונות, אין כמוהם שום דבר היכול להעביר אותנו מעולם המציאות אל עולם הדמיון, להם היכולת לעשות לנו קפיצת דרך בזמן ובמקום, ולהוליך אותנו לאשר יחפצו. הוריי גרו בבית מושכר הבנוי 3 מפלסים, או קומות, איך שתרצו. הבתים בעיראק היו בנויים 3 קומות, קומת הגג לשינה בלילות הקיץ, ולישיבה נינוחה וחמימה בימי החורף. הקומה השנייה כללה את חדרי השינה, והקומה התחתונה נועדה, לאירוח, למטבח, למרתף, לבניית סוכה ולכל החגים והאירועים. לבית לא היה גג מקורה, כך יכולתי לראות מהקומה התחתונה את השמים ולהרגיש את מטחי הגשם בחורף. אהבתי לצפות בשמים בלילות בהירים וזרועי כוכבים. במיוחד אהבתי ללוות את הכוכבים הנופלים, לא ידעתי שאפשר לבקש משאלות, (אילו הייתי חוזרת בזמן הייתי מבקשת מהכוכבים, שישאוני ארצה. שאוכל לקיים בה את מצוות העלייה לרגל בחג הסוכות ולבנות בה סוכה כפי שהוריי בנו בעיראק). לבתים היו קירות משותפים, תפקיד מיוחד היה לגג, ממנו אפשר היה לעבור לביתו של השכן מבלי לטרוח לרדת למטה, וכמובן לא לבקש את רשותו. הגג שימש גם אמצעי לברוח מפני רודפים על ידי קפיצה מגג לגג, כך אפשר היה לעבור רחובות ושכונות שלמות. יום שלישי הגיע, אמא העירה אותי ואת אחותי בת ה-15 הלבישה אותנו, אף אחד לא טרח להגיד לי למה מעירים אותי לפנות בוקר, מלבישים אותי בצורה משונה, ובחשאי מעלים אותי על כרכרה. מתלחשים עם אחותי, דוחפים לידיה משהו, מחבקים ומנשקים אותי ואותה וכולם בוכים. אחר כך נסיעת לילה ברכבת, עם איש אימתני שישב מולי. וכל הזמן פזל לעבר אחותי הצעירה והיפה. מצאתי עצמי נדחקת לחיקה, מגוננת עליה. בבצרה, הקביל אותנו הדוד, שבלשון הקודים שלו, נקראנו "מכונות תפירה, למה דווקא מכונות, כי אבא היה חייט, וזה טבעי שהוא יתעניין ויבקש מגיסו "לקנות" מכונות תפירה. הנסיעה לגבול, הדוחק, האוכל הלא מוכר והתפל, החשאיות והשקט שנדרשנו לשמור, גרמו לי לבלבול, למבוכה ומעל לכל למין פחד טמיר. "סעידה" (זה שמה של אחותי), אני מפחדת." שששש, נשמע מכל עבר. התחלתי לבכות, הבטן כאבה ורציתי פיפי. "נודניקית, דווקא עכשיו?" התרעמה אחותי. אחזה בידי ובעצבים משכה אותי הצידה, נעמדה לפניי וציוותה עליי, "תעשי כאן!" הבטתי על שיירת האנשים, השלפוחית התכווצה, והבושה ייבשה כל טיפת לחות בה. "אני לא צריכה, אני מתביישת." אמרתי לאחותי בבכי."או שתעשי עכשיו, או תצטרכי לעשות בתחתונים, כי אין פה בית שימוש." תאמינו לי עשיתי בתחתונים כל כך הרבה פעמים במשך המסע המפרך במדבר, עד שהתרגלתי, לא לחפש מקומות לפיפי. ההליכה במדבר הלוהט ביום והקור המקפיא בלילה, הרסה לנו את הבריאות פשוטו כמשמעו. שפתינו התבקעו מחוסר מים. שתינו מים מג'ריקנים שרוקנו מהדלק שהיה בהם ומולאו במים. כדי שריח הבנזין יישאר בהם. אכלנו פיתות עבשות. בפינו לא היה מספיק רוק ללחלח אותן. צמאנו למים, עד כי ביקשנו למות. עד כדי כך מצבנו היה נואש, ששתינו את השתן שלנו. הפטה מורגנה שיגעה אותנו. היינו עלובי נפש, תת אדם, לבושי סחבות, המשרכים דרכם אל האַין. "לשם צריך להגיע, תרוצו, בני שטן!" שמעתי את הקול, התכווצתי, ליבי הלם בעוז. לא טעיתי, זה היה קולו של איש המידות מהרכבת. התחלנו לרוץ, רגע, מה זה, שוב פטה מורגנה? אנחנו רואים סוסים, או הדמיון מתעתע?. השביל של פסיעותינו בחול הטובעני, חלקי הלבוש הפזורים לאורך שביל החול בו עברנו, היו סימני דרך מצוינים למשמר הגבול העיראקי. הם השיגו אותנו. רכובים על סוסים, הגיעו אלינו, עצרו אותנו. שום שוחד לא עזר. אני נלקחתי לתחקיר. הייתי בקושי בת תשע. ילדה תמימה, שאף אחד לא אמר לה לאן פנינו מועדות וטוב שכך. אחרת בוודאי היינו נכלאים ומוצאים להורג. במשטרת הגבולות העיראקית, בנוסף לפיתויים, מכות, כליאה בחדר מעופש ומסריח, נמנע ממני אוכל ושתייה, בלהט המדבר של כ-50 מעלות בצל, ילדה כבת תשע כלואה לבד, במקום זר ומפחיד, רעבה , צמאה, מוכה ומפוחדת....גיהינום ממש. ישבתי מכווצת בפינת התא. על חול מזוהם, מלא בשאריות של מזון מעופש, ריח צחנת הצרכים שלא הוצאו מהתא,( מי יודע כמה זמן), גרם לי לבחילה, לא יכולתי להקיא , לא היה לי מה. גוש חונק התהווה בגרוני. משהו טיפס על גופי, התחלתי להתגרד עד זוב דם. ציוצם וגירודיהן של חולדות או עכברים הקפיא את דמי. כל הלילה בכיתי וצרחתי. "אוסקוט!" צרח עלי הסוהר, כשלא הפסקתי, הוא פתח את התא והכה אותי באלה על ראשי. התעלפתי. איני יודעת מה גרם לשחרורי ולהיתר שניתן לנו לחזור לעיראק. כשהם הניחו לנו סוף סוף, חזרנו על עקבותינו לכיוון פרס. שער העלייה ליד חיפה היה ההתחלה הראשונה והמאלפת של העולים ארצה. שם שמעתי לראשונה את המילה "פרוטקציה" , "ווזווז" (אשכנזי), "חסרי תרבות," "בני ערב," "אנשי המדבר" "בורים" וכו' וכו'. לראשונה ראיתי את ההפליה, את הדחייה, את ההתעלמות, את המרמה, את חוסר ההתחשבות וההבנה, את אי הרצון לקרֵב, את העוויות הגועל של אנשי הממסד ושליחיו. זה היה המפגש הראשון, שהשאיר צלקת שקשה למחותה, גם במרחק השנים. משער העלייה העבירו אותנו הילדים, למוסד בשם "רמת הדסה" שם למדתי הורה, וריקודי זוגות, זו הייתה גם התחלה של המפגש עם בנים. מ"רמת הדסה" הועברנו אל קיבוץ "עין חרוד" שבעמק יזרעאל. בקיבוץ שהוא לא דתי, למדתי להכיר לראשונה, שיש בית כנסת רק לזקנים, שבפסח אוכלים גם לחם, שבפורים מתחפשים, שבחנוכה אוכלים לביבות עם גבינה וסוכר ובראש השנה טובלים רק תפוח בדבש, סוכות, אין דבר כזה, זו רק חופשה מלימודים, אבל גם למדתי עברית, למדתי כיצד מורה יוצאת גליציה יכולה להתעמר בילדים ולכנותם "פרענקים" "שיגצים" וכיוצ"ב. אבל למדתי גם מהי ידידות אמת, מה עושים בנים ובנות כשהם לבד. למדתי את השוני בין בנים ובנות, קיבוץ "עין- חרוד" היה סדנת חיי. כנראה שהחיים מחשלים, למדתי להבין ולסלוח, לנסות להשתלב, להתמודד, לעשות לעצמי ולא לבקש, שיש ביכולתי לכבוש גם את הפסגות הכי גבוהות , והשמים הם הגבול. נורית עזר – סופרת חיברה עד היום 3 ספרים. הספר הראשון - "שוקולד במדבר" נושאו סיפור עלייתה הבלתי לגלית מעיראק ארצה. מנקודת מבט של ילדה בת תשע בלבד. תגובה

	מברווזון לברבור	צוות_עיתונש	01/08/2009 04:29:12
	פורסם בעיתונש 25 מברווזון לברבור / טל שחר בחרתי לספר את סיפורי האישי, אשר בזכותו ולא בגללו, הפכתי למי שאני כיום : אם חד-הורית (מבחירה) לשירי (בן 8 וחצי) ולבירן (בת 7 כמעט), ד"ר בנטורופתיה (N.D.), מומחית בתזונה טבעית ומוסיקאית - פסנתרנית וזמרת, מלחינה ומשוררת. אך לא תמיד נראו חיי יפים כל-כך. היו גם שנים אחרות... התחלתי את חיי כתינוקת שננטשה עם לידתה. אמי הביולוגית, נערה בת 17 שנכנסה להריון לא רצוי, סירבה אפילו לראות אותי. היא היתה נערה מלאה ולכן הצליחה לשמור בסוד את דבר ההריון ולא שיתפה בכך איש. כשעה לאחר הלידה, כבר צעדה ברגל מביה"ח הביתה, וחזרה לחייה... מאז שאני זוכרת את עצמי, גדלתי עם הידיעה שאני מאומצת והתייחסתי לכך בטבעיות רבה, הודות להסבר שקיבלתי מהוריי : "אמא לא יכלה ללדת ילדים ואותך ילדה אשה נחמדה שלא יכלה לטפל בך והיה לכולנו מזל שנפגשנו ועכשיו אנחנו משפחה שמחה ומאושרת". בכיתה ג', בשעת מריבה עם אחד הילדים בהפסקה, הוא זרק לי : "תחזרי לבית היתומים שבאת ממנו". כשהחל השיעור, ניגשתי למורה וביקשתי לספר את סיפור האימוץ שלי בפני הכיתה. מאותו יום פסקו ההערות לחלוטין. הייתי ילדה רזה במיוחד, כזו שרואים לה את כל הצלעות. אמי מספרת שנאלצה לחבר לי את החולצה למכנסיים בסיכות-בטחון כדי שלא יפלו... אך עם פרוץ מתקפת ההורמונים של גיל ההתבגרות, התחלתי לאכול כמויות לא סבירות ולעלות במשקל בקצב מדאיג. הפכתי לנערה שמנמונת ואחר-כך לבחורה שמנה. מבחינה בריאותית הייתי שבר-כלי: סבלתי מהפרעות אכילה חמורות - בולימיה ואנורקסיה לסירוגין, אכילת-יתר כפייתית והתקפי זלילה ליליים בלתי-נשלטים. היה לי לחץ-דם בגובה 180/100, אבנים בכיס-המרה (שמאוחר יותר הצריכו ניתוח להוצאתו) ובעיות הורמונליות קשות שגרמו לכך שכל גופי היה מכוסה באקנה נוראה. נראיתי והרגשתי "עוף מוזר". במשך שנים ארוכות הסתגרתי בבית ויצאתי רק למטרות הכרחיות. כל הליכה ברחוב היתה "יציאה לשדה הקרב" - התמודדות איומה עם מבטים לועגים וקריאות-גנאי אכזריות. פחדתי מאנשים ונמנעתי ככל האפשר מחברתם. היחסים עם הוריי המאמצים, אליהם הגעתי בגיל חודש, היו תמיד מורכבים וטעונים ולא היתה לי נפש קרובה עלי אדמות. פיסית ומנטלית, הרגשתי כמישהי ש"החיים עוברים לידה": חוסר-מרץ, עייפות תמידית, כאבי-גב כתוצאה מהמשקל העודף, אי-יכולת לבצע אפילו פעילות גופנית קצרה בגלל הופעת כאבים בחזה וכמובן תחושת סלידה עצמית עמוקה. קרן-האור היחידה שלי היתה המוסיקה. נולדתי עם מתת-אל: שמיעה מוסיקלית נדירה. כילדה שעברה את המסלול ה"פולני" המקובל, למדתי לנגן בפסנתר ולאחר מכן הצטרפתי למקהלת-ילדים בגבעתיים, שם נבחרתי (להפתעתי הרבה) לשמש סולנית. בגיל 16 עברתי לשיר (שוב כסולנית) במקהלת-מבוגרים ושם פגשתי את בן זוגי שהיה מבוגר ממני כמעט ב-30 שנה. עד מהרה נהפכו לצמד שירי א"י והתחלנו להופיע. למרות הפרש הגילאים העצום ולמרות הופעתי החיצונית שהיתה לא-מלבבת בלשון-המעטה, התאהבנו והפכנו לזוג לא רק על הבמה אלא גם בחיים. כמוסיקאית שנדרשה לעמוד על הבמה, הרצון לרדת במשקל ולהיראות טוב, הפך לאובססיה. במשך שנים רבות הקדשתי את כל חיי לאין-סוף דיאטות-אקורדיון מכל הסוגים והמינים, שכתוצאה מהן הורדתי והעליתי ממשקלי בטווחים של 40 קילו (!). כל הנסיונות, בזה אחר זה, הסתיימו במפח-נפש. לפני 11 שנים, בהיותי בת 27, היה לי, לכאורה, הכל בחיים: משרה יוקרתית ונחשקת כקופירייטרית במשרד-פירסום ידוע (ששנאתי כל רגע שאני מבלה בו), משכורת מפתה ומרופדת (שאיפשרה לי לקנות כל מה שרציתי ולא הייתי צריכה באמת) וזוגיות יציבה כלפי-חוץ (שבלב פנימה כבר ידעתי שעלתה על דרך ללא מוצא). ...והיו לי גם 90 ק"ג על 1.66 ס"מ. הייתי מאוד לא מאושרת וחייתי במועקה מתמדת. הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי מקיף בכל התחומים, אבל החיים שלי, בדיוק כמו המשקל – היו "תקועים". בשלב זה של חיי, כבר רציתי להפוך לאם. נכנסתי להריון אך הוא הסתיים בהפלה. בהיותי בת לאם מאמצת שלא יכלה ללדת, חייתי כל החיים בצל החרדה שזה יקרה גם לי. כשההפלה התרחשה, פחדתי שהנה, הסיוט שלי מתממש אך "מעז יצא מתוק" כי אז גם הבנתי שגופי מנסה "לשדר" לי שאסור לי להתחיל הריון במשקל גבוה כל-כך והאינטואיציה שלי אמרה לי שחייבת להיות דרך אחרת לרזות ולשמור על התוצאות, ללא רעב וסבל. בנקודה זו, חל המפנה הגדול: הלכתי ללמוד תזונה טבעית ועברתי לתזונה נכונה, המבוססת על מזון בריא, טבעי וקרוב ככל האפשר למקור. ההתחלה לא היתה קלה. הימים הראשונים של אורח-החיים החדש שלי היו מלווים בייסורי-גמילה ממשיים (תחושה כללית של חולי, חולשה, עייפות, כאבי-ראש ואפילו רעידות בידיים כמו של "קריז" מסמים) שהיו בעצם ריאקציה של הגוף לתהליך הניקוי המתהווה. הסימפטומים חלפו תוך ימים אחדים ואז התחלתי להרגיש ממש טוב. גופי למד לאזן את עצמו ולא נזקקתי עוד לכמויות-מזון גדולות כמקודם כדי להרגיש שובע. בכל פעם שחשתי רעב, הרשיתי לעצמי לאכול, בלי למדוד כמויות ובלי לספור קלוריות ולמרבה הפלא, הדחף לאכול כמויות לא-הגיוניות הלך ונעלם. רזיתי במהירות רבה, אך הפעם ללא קושי, אלא אפילו בהנאה מרובה מאוכל טעים ובריא בכמויות מספקות. ככל שהתקדמה הירידה שלי במשקל, למדתי להכיר את גופי ואת תגובתו לסוגי המזון השונים. בהדרגה יכולתי להוסיף לתפריט שלי מזונות שגיליתי שאינם מזיקים לי. כך, תוך חצי שנה בלבד, הצלחתי להוריד את כל המשקל העודף (מ-90 ק"ג ל-60 ק"ג), לרדת במידת הבגדים מ-48 ל-36, להיפטר מהפרעות האכילה ומבעיות הבריאות הנלוות (בדיקות המעבדה שלי מאז מושלמות) והכי חשוב – לשמור על ההישג מאז (ולתמיד !) - כל זה בכוחות עצמי. הגילוי המדהים מכל היה, שככל שנשרו ממני הקילוגרמים העודפים, כך חשתי צורך "לנקות" לא רק את הגוף אלא גם את הנפש: להתנתק מקשרים מזיקים, מהרגלים רעים ומדפוסים חוזרים ואפילו לעשות סדר בבית : לזרוק חפצים מיותרים, לארגן ולעצב הכל מחדש ולהישאר רק עם מה שדרוש לי באמת. נוכחתי לדעת שככל שיש יותר סדר מסביבי, כך אני זקוקה פחות למזון כפיצוי. במקביל לתהליך הניקוי (וכנראה שלא במקרה), עשיתי שינויים משמעותיים בחיי: פתחתי את תיק האימוץ שלי והצלחתי למצוא את אמי הביולוגית. המפגש נערך במשרדי השרות למען הילד ביפו והתרגשתי לפניו מאוד. ידעתי שהיום תיפתר סוף סוף התעלומה הגדולה של חיי. לשני הוריי המאמצים יש משפחות ענפות אך אני מעולם לא הרגשתי שייכת לשום דבר, כמו עץ תלוש, בלי שורשים. כאשר נכנסה לחדר אשה גבוהה, יפה ודומה לי מאוד, זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי תחושת שייכות פיסית למישהו עלי-אדמות. לא נרשמו דמעות של אף אחד מהצדדים, רק מבוכה מהולה בסקרנות. היא סיפרה שגילתה שהיא בהריון רק בחודש החמישי, בשלב בו כבר היה מאוחר מדי לעשות הפלה. היא קפצה על חבל בלילות בחצר האחורית של בית הוריה בתקווה שההריון ייפול וגם צמה כמעט לגמרי כדי שלא יראו שהיא משמינה, אך אני הייתי עקשנית כבר אז... היא התפללה שהצירים יגיעו ביום ולא בלילה ותפילותיה נענו : באחד מימי אוגוסט הלוהטים, קיבלה צירים בשש בבוקר ומכיוון שלא היה לה אפילו כסף לאוטובוס, צעדה ברגל לבית-החולים, ילדה אותי באחת ורבע בצהריים ובשעה שתיים וחצי כבר צעדה ברגל בחזרה לביתה, כדי שהוריה לא ידאגו. לאחר כשבוע, בעודה עובדת בגינת הבית, הופיעה פקידת האימוץ כדי להחתים אותה על מסמכי הויתור והיא, שפחדה שישאלו אותה מי האשה הזרה הזו ומה היא רוצה, חתמה לה על כל מה שרצתה בקרן הרחוב, אפילו בלי לקרוא את הכתוב ושילחה אותה במהירות לדרכה. 27 שנים ארוכות מנשוא, חיכתה לצלצול הטלפון שיבשר לה שבתה מחפשת אותה. היא מעולם לא הפסיקה לחשוב עלי, גם כשנולדו לה ארבעה ילדים נוספים מנישואיה לאיש אחר, שאינו אבי הביולוגי. גם כיום אנו ממשיכות לשמור על קשר, אך הוא לא הדוק במיוחד היות ושתינו באות מעולמות מנוגדים מאוד. זו היתה התמודדות לא קלה, אך בסופה השלמתי עוד חלק בפאזל, שהיווה "חור שחור" בעברי. נפרדתי מבן-זוגי, לאחר 14 שנים בהן חיינו יחד (ללא נישואין – אף פעם לא הייתי טיפוס של מסגרות). זה היה סיפור-אהבה "כמו בסרטים", כזה שיכול לקרות רק בגיל 16, אבל הוא נגמר. למרות הפרידה, החלטתי להמשיך במימוש תוכניתי להפוך לאם, בידיעה שאעשה זאת לבד. בהיותי בת יחידה שסבלה מבדידות כל ילדותה, החלטתי מראש שאלד שני ילדים בהפרש קטן ככל האפשר. טרם לידת הילדים וכתנאי להיותו שותף לתהליך, התחייבתי לבן-זוגי שלא יהיו לי אליו כל דרישות כלכליות אי-פעם. הוא מכיר באבהות ושומר על קשר הדוק עם הילדים ואני עומדת בהבטחתי ומפרנסת אותם בכוחות עצמי. מיד לאחר ההרזיה נכנסתי להריון ונולד בני הבכור ומעט אחריו, בהפרש קטן, נולדה גם בתי הצעירה. ההריונות היו קלים, יפים וזכורים לי כתקופה המאושרת בחיי וכל אחד מהם הסתיים בעלייה של 7 ק"ג בלבד, שירדו עוד בחדר-הלידה. התפטרתי מהעבודה הבלתי-מספקת במשרד הפרסום והפכתי משכירה מתוסכלת לעצמאית מאושרת שעובדת מהבית בכייף ובלי לחץ, כפי שתמיד חלמתי. אין יותר דכאונות. הפסקתי לחכות שהחיים יעברו. כבר קרוב ל-7 שנים שאני חולקת אהבה גדולה עם בן-זוג מקסים, איש מיוחד במינו והגבר הראשון בחיי שאוהב אותי בדיוק כמו שאני. שנינו דוגלים בעצמאות מירבית ולכן בחרנו שלא לגור יחד ואני יכולה להעיד שזו השיטה הנפלאה ביותר לשמור על הרומנטיקה. הוא עצמו אב ל-2 אך אוהב את ילדיי כאילו היו שלו. הילדים שלי והוא נותנים לי את הכוח לקום כל בוקר עם חיוך. סוף-דבר... עברתי דרך ארוכה שהובילה למהפך קיצוני בכל תחומי החיים. ממש כמו באגדות, הפכתי מברווזון לברבור. מנערה ובחורה שמנה, בודדה ואומללה, עייפה ורעבה כל הזמן, הפכתי לאישה יפה, חטובה, ומצליחה, מלאת-נוכחות ובטחון עצמי והכי חשוב - אהובה. רק מכיוון שהשינוי החיצוני לווה בשינוי פנימי - הוא עומד במבחן הזמן. חיי השתנו ללא הכר ובקיצור - נולדתי מחדש ! כיום אני נראית נפלא (אפילו התנסיתי קלות בדוגמנות). אני ממשיכה לשמור על התפריט ששומר עלי, בזכותו אני נמצאת במשקלי האופטימלי מזה כ-11 שנים, ללא כל מאמץ. אני וילדיי גרים בגבעתיים, בדירה מקסימה שעיצבתי בעצמי ומשקפת בדיוק את מי שאני כיום, ג'ינג'ית אמיתית במזל לביאה. כל מי שהכיר אותי "לפני ואחרי" טוען שמדובר ממש בשני אנשים שונים... שלכם באהבה, טל טל שחר - בעלת קליניקה להרזייה " מרכז שחר לחיים חדשים", מפתחת את דיאטת קסם – אשר בזכותה רזתה, ועברה מהפך אישי. טל זמרת ב "דואט – טלי ואבי" והוציאה ספר שירים לילדים "על קצה המזלג"- צוחקים כל הדרך אל המקרר. תגובה

	תודה על השיתוף	אליזבט	02/08/2009 14:46:41
	תודה קראתי בשקיקה ושמחה לקרוא בקש רלתזונה  הבריאה למה גורמת \\ עד כמה להיות שמנה עם בעיות אכילה גורם לנולהרגיש נחותות   גם אני טיפלתי ומטפלת בעצמי לאחר הירידה במשקל והוצאות המזונות המזיקים והאלרגים שלי הגורמים לי לרצות עוד ועוד התכנית האוכל שלי ירדתי ואני שומרת כבר 16 שנים ירידה במשקל של 50 קג, אני מטפלת הנפש  והכל בתכנית 12 הצעדים של אכלני יתר אנונימיים . - קבוצת תמיכה הנקראת או אי . אני יודעת שזו דרך שאני חייבת לטפל בעצמי בנשמה כל יום כל החיים .   מאחלת לכל אשה שתמצא את דרכה לטיפול בעצמה ולמען עצמה.   תגובה

	בהצלחה בהמשך	esther	10/08/2009 17:31:34
	סיפור יפה של התגברות על קשיים שונים ומשונים. יש לי שתי הערות: א. מה אשם הברווזון ולמה חושבים שהוא מכוער? אני אישית חושבת שברווזים הם חיות מקסימות, גם האפרוחים. ב. אישה במשקל 60 ק"ג איננה לובשת מידה 36, זו סתם הגזמה מיותרת שמקלקלת לי את הסיפור בחוסר ההיגיון שבה. תגובה

	יחסי	זורי	29/08/2010 18:19:04
	הכל יחסי, ועם זאת איבד פרופורציות... בקורס פוטושופ למשל מלמדים איך לעוות לפי רצוננו. אז למה לשנות אם אפשר בדיעבד? תגובה

	תגובה	סנדרה גלובוס	19/08/2009 22:20:23
	מקסים לחלוטין! תגובה

	להיות אמא עובדת כשהילדים בחופש	צוות_עיתונש	20/06/2009 19:41:00
	פורסם בעיתונש 24 להיות אמא עובדת כשהילדים בחופש/ גלי עציון בימים הקרובים הילדים שוב ייצאו לחופשה ארוכה מבית הספר. ימי חופשה הם הימים בהם קשה במיוחד להיות אמא עובדת. הכי קשה, כמובן, בימי החופש הגדול. ימי החופשה הגדולה של הקיץ הם הימים שהאיבר הרדום שנקרא "רגשי אשמה" עובד שעות נוספות. הילדים בבית, אני בעבודה מרגישה לא פחות מאמא נוטשת. כדי להשקיט קצת את המצפון קבעתי עם חברתי הטובה ושלושת הברברים שלה להיפגש לסרט. אחרי כמה ניסיונות שלא עולים יפה בגלל היומן העמוס שלי או שלה, סגרנו על יום שלישי בצהרים. אני מבשרת לחבורה העליזה בערב לפני. הם מקבלים את הרעיון בתרועות, מה שכמובן רק מגדיל את רגשי האשמה על כל הימים האחרים שבהם הזנחתי אותם. נכון שהאיש שלי נוהג לומר שרצוי לשמוח על היש ולא לבכות על האין, אבל כבר מזמן הבנתי שהוא פשוט פולני מזויף, אחרת הוא לא היה כל כך אופטימי. הנה זה מתחיל הכידרור הבלתי נפסק בין עבודה, ילדים, רגשי אשמה וסתם עייפות ממשיך. אני עוברת דרך מרפסת הכביסה, אולי אספיק לעשות איזה קיפול מהיר, למטבח, לבדוק שיש מספיק מזון עד שאחזור; מנערת את הילדים מהמיטות מוקדם יחסית, רק תשע בבוקר. רגע לפני שאני עוזבת את הבית. יורה צרורות של הוראות. כמובן שכל זה גורם לי, כרגיל להיות באיחור. כמו פולניה טובה, אני מוותרת על שתי דקות להכין לעצמי קפה, מאוחר מדי, או בפולנית מדוברת - איחרת, עכשיו תצאי מהבית בלי קפה, שתדעי מה זה. בדרך לעבודה אני מקבלת הודעה שהבקשה לדיון נוסף שהכנו, בנושא פנסיה לגרושות, הגיעה בשלום לבית המשפט העליון. טוב, לפחות על זה אפשר לעשות V היום. מגיעה לעבודה בדיוק לשעה שנקבע הפגישה. באורח פלא הפגישה עוברת ללא הפרעות, אבל באמת ללא הפרעות. מה שמוביל אותי כמובן לברר מה קורה בבית, לשמחתי אני מגלה שהילדים ממש התעלו על עצמם, היתה להם בעיה והם, לגמרי לבד, חשבו שאולי הפעם הם יפתרו אותה עם אבא. תזכורת לעצמי, לבדוק אם הם חולים , או שהייתי אמא כל כך נוראה הבוקר שהם לא רוצים שום דבר איתי, ר' ערך פולניה. לפי התכנון המקורי סיכמתי עם עצמי שבשעה 13:30 בדיוק אני מסיימת את כל העבודה, כדי להספיק לפגוש את חברתי הטובה והחבורה שלה, ב-14:45 בקניון רמת גן לסרט. מכיוון שלוחות זמנים לא היו מעולם הצד החזק שלי, אני יוצאת בעשרה ל -14:00 מת"א. טלפון מהיר לגדולה, שתתכונן לאיסוף מהיר מתנועת הנוער מגלה, שהצעירה חשבה שזה בסדר לעבור לחברה בצד השני של העיר, נו, מה אני עושה סיפור מזה. הפעם, לשם שינוי, אני מחליטה להיות יותר אסרטיבית. "בואי ברגל", אני אומרת לגדולה. "אבל חם ואני לא מכירה את הדרך", מתפנקת הגדולה. "איך הגעת?" אני לא מוותרת. "ברגל" היא נאלצת להודות. ואני, עם תחושה איומה של כשלון מוחלט כאמא, מורה לה בכל זאת להתחיל לצעוד. "אני אפגוש אותך בדרך", אני מבטיחה. בכל זאת, בדרך נס, ב- 14:15 אני בבית באיחור קל של 15 דקות, הילדים אמורים להיות מוכנים - לבושים, נעולים, "אכולים", בקיצור מסודרים ליציאה. הם כמעט. וה"כמעט" הזה תמיד, אבל תמיד, אומר שאיכשהו נצליח לאחר. אני לא מוכנה לוותר היום. שאגה קלה - לא חינוכי, אולי סופר נני לא תאהב, אבל מביאה את התוצאה. 14:27, אנחנו במכונית. בדרך אני מנסה עוד לעשות כמה שיחות טלפון עבודה, שיכולות לעבור דרך אזניהן הצעירות של ילדיי. אני עושה את הסימן המוסכם, שאומר "מעכשיו עושים קולות של שטיח ושומרים על שקט". כמובן שהקטנצ'יק לא עומד בפיתוי ופותח את חרצובות לשונו, למרבה המזל, אני למודת נסיון והוא עושה את זה ממש רגע אחרי שניתקתי. צריך לנצל את הזמן, אבל רק שיחות קצרות. 14:50 - עשינו את הבלתי יאמן ואנחנו בקניון רמת גן רק 5 דקות איחור. אנחנו פוגשים את חברתי ו"חיות אחרות" ונכנסים יחד לקולנוע, לא לפני שמתנהל דיון מעמיק בעניין קומבינת הפופקורן העדיפה. נכנסים לאולם ואני כבר מצפה לרגע קצת שקט, מזגן, סרט. "אמא, הוא לא מעביר לי את הפופקורן, אומרת השניה. הקטנצ'יק צריך הרגע, אבל ממש הרגע, לשתות מים, כדי שיוכל כמובן, בעוד כמה דקות לבקש לצאת לפיפי, כי הרי, איך אפשר להעביר סרט בלי להוציא את אמא לפיפי? למרבה הפלא הזמן עובר בהנאה, אפילו למבוגרות והילדים כמעט לא מציקים. שעתים אחרי עייפים אך עייפים, אנחנו יוצאים לג'ונגל האמיתי - הקניון. רוצים לאכול פה. הם מודיעים במשנה מרץ. זה לא היה כל כך נורא, אלמלא הידיעה שעכשיו כל אחד מהשבעה, ארבעה שלי ושלושה שלה, חייב לאכול משהו אחר ממקום אחר, כי למה שכולם יקחו במקום אחד ויעשו חיים קלים לאמהות שלהם?. אנחנו מחלקות כסף, שלא ברור אם הילדים הפנימו כבר שהוא לא גודל על העצים, מחלקות אותם לקבוצות. משאירות את הפיקוד לשתי הבנות הגדולות ומנסות לעשות משהו ממש נועז – אנחנו נוטשות אותן ובורחות לגנוב כמה דקות שקט של מבוגרים בבית קפה למטה. ע. ואני חברות נפש עוד מימי הצבא, בסדר יום הבלתי שפוי של החיים למצוא רגע שקט לעצמנו זו משימה קשה עד בלתי אפשרית, צריך לנצל כל הזדמנות. המבצע הנועז מצליח מעל המשוער וזכינו ל... 15 דקות בדיוק של שקט. אחר כך הם התחילו לרדת אלינו. הקטנה שלה התלוננה שהאמצעי מציק לה. האמצעית שלי באה להודיע שהקטן לא שומע בקולן. אחריהם הגיעו לאט לאט כולם והתיישבו סביבנו. ע. ואני שבות ומבטיחות לעצמנו לקבוע איזה ערב לבד רק אנחנו. סיכויי קיום – אהה. שמונה וחצי אנחנו נוחתים בבית. עוד יום עבר ומחר...מתחילים מחדש. חמש דקות בדיוק אחרי שנכנסנו הביתה והאמצעי שואל: "אמא תעשי איתנו מחר משהו? כל הזמן את עובדת, לא עושה איתנו שום דבר... ואז האיבר הזה הרדום שקוראים לו "יסורי מצפון" מתעורר לחיים, כאילו כלום... ואני, מה בסך הכל רציתי? להיות אם ובת זוג נוכחת ולא נפקדת בחיי המשפחה מחד, ועורכת דין שמנסה להביא שינוי מאידך. נו, מה, זו דרישה כל כך גדולה? אז זהו, כנראה שכן. הנסיון שלי, אני חייבת להודות הביא אותי כבר מזמן למסקנה, שאין מתכון מנצח לשילוב עבודה ומשפחה; יש רק ריצה למרחקים ארוכים וצריך נשימה מאד ארוכה. לפעמים זה יותר קל ולפעמים קצת פחות. המסע הזה מלווה בהמון המון רגשי אשמה, אבל גם לא מעט רגעי נחת, ובעיקר באין סוף התלבטויות שמזמנים החיים. מה שבטוח, מי שמחפשת תשובה לשאלה מהו סדר העדיפויות הנכון לא תמצא אצלי מתכון בטוח, מהסיבה הפשוטה שאני בעצמי עוד מחפשת וככל הנראה גם אני כבר לא אמצא. החיים בכלל וחיי משפחה בפרט, לצערי, לא הגיעו עם חוברת הדרכה. אנחנו מנסות, כל אחת בדרכה וסגנונה לנתב בין הטיפות, (או המבול), לשרוד וגם להגיד בסוף היום, שבכל זאת, הג'וגלינג הזה של החיים היה כדאי. והכי חשוב לקחת הכל בפרופורציה. לדעת לדרוש מעצמנו, אבל גם להרפות. וקצת רק קצת לפרגן... גלי עציון - אם עובדת + ארבעה, עו"ד ויועצת משפטית לנעמת תגובה

	תודה	סיגלית גוסטר	30/09/2008 17:34:46
	לכל אלה שלקחו חלק ,עזרו תמכו ,אהבו ....וקראו תודה על התמיכה והעידוד.זו ההוכחה הגדולה  ביותר שניצחתי- יחד עם נשמות טובות והמון אהבה אפשר לעבור הכל. אז שנה טובה מלאת חזון לכולנו. סיגלית ג. תגובה

	הכח של נשים לצמוח - מתי הכנס?	יעל פרידבאואר	22/09/2008 21:05:45
	שלום לכולן, שמי יעל ואני תושבת רעננה בוגרת קורס מנהיגות נשים מטעם עיריית רעננה. אני מנהל שיווק במקצועי אך כיום אחת מיזמות פרויקט שפ"ע ברעננה.   מי יודעת מתי הכנס של הכוח לצמוח?   יעל 050-5991189 תגובה

	מתשובה לשאלה - באמונה / סיגלית גוסטר	צוות_עיתונש	01/09/2008 09:55:24
	פורסם בעיתונש 23 מתשובה לשאלה - באמונה / סיגלית גוסטר איך מתחילים לספר סיפור חיים שאפילו בשבילי במבט לאחור נראה כמו חיים של מישהי אחרת : בת בכורה מחמישה ילדים, להורים ממוצא מרוקאי-משפחה מסורתית, כשאך נסגרה הדלת נתגלתה האמת במערומיה-מכות, השפלות, כאב, בגידות, ופחד כלפינו הילדים בעיקר הבוגרים הביאו את הוריי לגירושים מכוערים. בת 16 הייתי כשהחלטתי שחיים כאלה אינני רוצה והדרך היחידה להבטיח זאת היא: הדת, מאחר ושם בטוח יש מוסר, דרך ארץ וערכים המחייבים את האדם לנהוג על פיהם. הדבר היה קל כי האמנתי שיש אלוהים וידעתי שיש משהו אחר, ועם כל השמחה המאפיינת את השבת והחגים –זה הפתרון. אימי נישאה לגבר אחר מהר מאוד ו"העיפה" אותי ואת אחי מחייה. אבי נישא ל"חברתי" לתפילה בבית הכנסת. מצאתי את עצמי באולפנא לבנות דתיות, מאומצת על ידי משפחה מקסימה עם 10 ילדים, אך הבדלי המנטאליות והחיים השונים יצרו תחושה של בדידות מעיקה. כך הכרתי את בעלי הראשון– כמו נווד שמחפש בית לתקוע יתד ולנוח קמעה. נשאתי מלאת צפיות, מלאת אידיאלים– אני אצליח אצלי יהיה אחרת. מלאת חלומות לקחתי על עצמי לכסות את ראשי- מובטח שלום בית, שמרתי על צניעות בהקפדה כהבטחה לשלום בית. המציאות מיהרה לטפוח על פניי: אלימות מילולית שנשענה על הידיעה שאין לי לאן ללכת, פרימיטיביות, כלואה בכלא של עצמי נלחמת בכל דרך להצליח. רבנים– שלומי בית, אין רב בארץ שיכל לעזור ולא הגענו אליו לשלום בית, יועצי נישואין, הכל כדי למנוע את הטראומה אותה חוויתי אני מבנותיי שנולדו בנתיים- 2 בנות מקסימות, אהבתי האמיתית, והידיעה שאין לאן ולאיפה ללכת. והנה נולדה ביתי השלישית ז"ל יפהפייה, מיוחדת מאירת עיניים. בת חודשיים וחצי הייתה כשהלכה לעולמה בשינה. הלם כאב חד שלא מרפה, שאלות נוקבות על החיים, אלוהים, מה נכון ? ואיך ממשיכים הלאה? כולם אמרו לי "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" - נהדר, מרגיע נכון?! העלימו את בגדיה -תגידי תודה שהייתה קטנה, בקשתי לבנות על מצבתה מקום לנר נשמה, נעניתי בשלילה. הייתי צריכה ללוות כסף מחברה באופן עצמאי אחרי זמן מה ולדאוג לזה לבד. מעולם לא עלינו יחד לבית העלמין, הייתי נעזרת בשכנים, מכרים חברים לעלות לבית העלמין להתייחד עם ביתי. החמירי עם עצמך, קחי עוד מצוות על עצמך להקפיד בהם. זה סימן להחמיר. ואני ניסיתי– הפסקתי ללכת עם פאה, זה לא צנוע רק עם מטפחת לראש. ניסיתי באמת ניסיתי. אך קרסתי, התמוטטתי, התגעגעתי, בכיתי, כמהתי .... לאחר שנה של אבל וכאב גמלה בליבי ההחלטה להשיב את הסדר המושכות לחיי, חיי נישואיי הם לא החיים להם ייחלתי, ההשפלות הכאב, העמדת הפנים– אינני יכולה לחיות בשקר. הבנתי שעשיתי כל שאפשר– כיסוי ראש, הקפדה צניעות העיקר שיהיה שלום בית. כי מובטח לה לאישה המקפידה על אלו שלום בית! זה לא קרה ואפילו ההיפך. הורדתי את כיסוי הראש והתחלתי בהשלת הקליפות בחיי. אין הדבר תלוי– אלא רק באדם, במוצא פיו ובמעשיו. האמונה היא אמונה. לא תלויה בשום דבר. להתפלל 3 תפילות ביום ,ללכת לשיעור תורה כל יום לא מבטיח– ערכים – כבוד - שלום בית והבנה. פעם שאלתי את רבו של בעלי, מה למד בעלי בשיעור תורה שהוא חוזר "טעון חיוביות" שכזו- השמצות, עלבונות. אין תשובה!. אין נשים ששואלות שאלות ומבקשות הבהרות, תפקיד האישה הוא רק להתפלל, להיות אמא אישה ולדאוג לשלום בית. אף אחד לא מודה שיש בעיה ואין פתרון של ממש, אין עם מי לדבר. מפנים אותך לתפילה ולרחמי בורא עולם לבקש על עצמך... לאחר כ -10 שנים של אובדן עצמי החלטתי להתגרש: כאן החל המאבק האמיתי של חיי- הסכמים שנקבעו לא קוימו החל מסע השמצות, הכפשות ועלבונות ביתר שאת. אז נורתה יריית המוות- הדרך היחידה הברורה שהובהרה לי בכדי לקבל גט היא שבנותיי נשארות עם בעלי, הרכוש ואת יוצאת ערום ועריה. היאך? הייתכן הדבר בנותיי היו הסיבה היחידה שהחזיקה אותי בחיים ובייחוד לאחר אובדן ביתי, לאפשר להן בית- אמא - כפי שלא זכיתי אני מעולם. המלחמה עלתה רף : האם המסורה שהייתה 10 שנים נעלמה פתאום הפכה למופקרת ,האישה שאירחה וכיבדה הייתה "למוקצה". בודדה במערכה ללא משפחה ותמיכה מהסביבה. כי כולם ממהרים לשפוט וכולם מיהרו לשכוח שאת נלחמת על קיומך, שפיות דעתך. ניגשתי לרב שהיה רבי באותה עת והכירנו ותגובתו הייתה הפתעה בעיניי לעומת כל הסביבה : 10 שנים נאבקת את ורוצה גט קחי את הגט ותברחי! על הבנות תמיד תוכלי להילחם ויבוא יום והן תשובנה אלייך. הצילי את עצמך. מתוך חמלה או כאב, נדיר הוא הדבר שרב יאמר ויתמוך בגירושים והפרדוקס הוא שהוא זה שהעניק לי את האומץ לעשות את המעשה. התגרשתי ללא משפחה ותמיכה- העדפתי להיות אמא שפויה לבנותיי ולו מס' פעמים בשבוע מכלל לא להיות. כך כשכבר הסכמתי, בנותיי לא הבינו מדוע הן עם אביהן ולא עם אימן, חוו שטיפות מוח מלוות בהשמצות. כעובדת שכירה יועצת יופי מתקיימת בקושי שכרתי דירה רכשתי ריהוט מיד שנייה, דאגתי להגיע לבנותיי באמצע השבוע ובסוף שבוע לסירוגין לקחתן אליי. בימי גשם לעמוד בפארק השכונתי מתחת למטריה לבקרם ברחוב כשהקטנה עם חום אך רוצה את אמא (הוא סירב להכניסני לביתם) חוסר אונים, חוסר אמצעים ולגמרי לבד כל אלה לא אפשרו לי להילחם. אך דבר אחד חשוב מכל אף אחד לא יוכל לקחת ממני וזה: אהבה של אמא!. בנותיי לא עימי ,אני לבד,אורח חיי משתנה ואני צריכה לחבר את עולמי שהתפרק מכל עבר. ואלוהים איפה אתה? מלאכים טובים שלח לי בדרך, חברים, מכרים ונשמות טובות שראו בי את סיגלית נטו, לא אמא של, אשתו ל, ולא אחת ש.. . כך בין כל המכשולים שניסה גרושי להעמיד בדרכי הוכחתי לבנותיי ולעולם שאני עדיין אמא חיה ונושמת פה בשבילן ולמענן. לאחר כשנתיים נשאתי למלאך של חיי, גבר שהשיב לי את אמונה שיש טוב בעולם ויש אהבה אחרת. יש כבוד וערכים. אלוהים תודה! ובנותיי-כל אימת שביקשו לעבור ולהתגורר עימי, איים אביהם בהתאבדות, הוא לא יוכל לחיות בלעדיהן, ובנותיי חדורות טראומה התקשו להחליט, התייסרו שמא יאבדו עוד הורה שוב... עודדתי אותן לעשות מה שעושה להן טוב גם אם נשמתי דאבה והתייסרה מגעגועים, רציתי שידעו שאהבתי לא תלויה בדבר! אחת החוויות המרגשות עבורי הייתה הופעת ביתי ז"ל ברגע שנודע לי שאני הרה ועתידה להיות אם פעם נוספת ובקשה ממני להמשיך לחיות את חיי– שהכל בסדר, כל חיי אחרי מותה פחדתי שתיעלם לי שאשכח אותה והנה היא מופיעה בפניי מלווה את דרכי לצידי ממעל. כך התווספו לי שתי בנות מקסימות ,ממלאות את ישותי באהבה. מצאתי מנוח, מרגוע בעולם של הארה והדרכה ממעל. מסרים מנשמות, צדיקים וישויות הפכו להיות חלק מחיי. בעלי החלים והבריא. בד בבד אביהם של בנותיי נישא בשנית וחייהן הפכו לגיהינום. לפני 6 שנים החלנו במאבק משותף-הבנות ואני : עורכי דין, בתי משפט והמון תמיכה משותפי לחיים. זה קרה- שבו בנותיי אל אימן. מפורקות, כואבות, פגועות ואבודות. מלאכת שיקום ואהבה ריפדה את חייהן. אורח חייהן השתנה מרצונן, בכי, שחרור כאב ואהבה עד שפרחו להן שוב כמו צפור גן עדן בפריחתו. בית של ערכים ושמחה, בית של אמונה ותקווה, בית של רוחניות ולא דת, בית של עוצמה וחיבור לנשמה נטול סימנים חיצוניים נטול פחדים. אך עם הרבה הרבה אהבה. והיום כשהכאב הוא זיכרון רחוק מוצאת אני את עצמי חושבת: מי זו אותה אישה שהייתה פעם? הייתכן שבעולם הנאור שלנו דברים כאלה קורים? היכן הצדק האנושי? כי את הצדק האלוהי והחסד האמיתי גיליתי ,קיבלתי, אהבתי ועודני אוהבת ומודה. פעם שאלתי את הישויות מדוע צריך לעבור כל כך הרבה כאב וסבל ? נעניתי שכיצד אוכל לעזור לתמוך לאהוב ולהבין אחרים אלמלא אהיה רגישה לצרכיהם?! להראות שיש דרך ,שיש קרן אור. על כן מבקשת אני לחזק כל אישה בדרכה היא הנלחמת לפרוץ את מעגל החיים שסוגר עליה , מפחדת משינוי מהכרה בידיעה שהיא ראויה וזכאית לחיי אהבה, כבוד, בריאות ושלווה. שאותה ילדה בת 16 עם תיק על הגב שמחפשת היכן היא תלון הלילה מביטה אחורה בגאווה ואומרת: הצלחתי-ניצחתי-תודה מברכת כל נשמה שלקחה חלק בהתפתחותי, שאפשרה לי היום להיות לעזר כאישה, כאם, כמורה וכמטפלת. לתת כח לאחרים, לא לשפוט לאהוב ולהבין שהפחד הוא האויב הגדול וברגע שמתגברים עליו משתנים החיים מבלי הכר. התוצאה שווה ומבורכת מוארת ומעצימה. באהבה גדולה שלכן- סיגלית גוסטר . סיגלית גוסטר : אישה- אמא- מטפלת- בזכות עצמה. תגובה

	לסיגלית היקרה	זהר טל לינדר	01/09/2008 19:32:22
	התרגשתי מאוד מסיפורך, כל הכבוד על האומץ ועל הדבקות במטרה ! שכן תמיד ברורה לי המשוואה: אמא טובה = אמא שטוב לה. שמחה שחתרת להשיג את הטוב גם בשבילך וכי זכית לפרק ב' המיטיב הזה. זהר טל לינדר עו"ס - מנהלת פורום העצמת נשים ומניעת אלימות כלפי נשים/אתר "אסימון". תגובה

	גאה בך !!! חברתי היקרה	מזל קדושים- אנג'י עיצובים	03/09/2008 07:06:11
	חברתי היקרה סיגלית, על אף שסיפורך האישי מוכר לי על כל מהלכיו, עוצמתו עדיין מהדהדת בנשמתי ודמעות מלחלחות את עיני.,  למרות העבר המקפיא והמצמרר ההווה  נראה זוהר ומבורך ,הרי מתהום ניתן לצאת רק עם כוחות עצומים- ואותם רכשת לאורך השנים ,אמנם המחיר הוא עצום,אבל בל נשכח שההווה הוא משמעותי והעבר התנדף ואיננו, הוא רק חיזק אותך יותר ויותר., מחבקת אותך בחם -מזל קדושים חברתך תגובה

	לסיגלית חזק ואמץ	ל.ק.	05/09/2008 18:01:32
	סיפורך ריגש אותי מאוד, סוף סוף הגעת לשלווה ולנחת בזכות אומץ ליבך והתמדה. מאחלת לך כל טוב ושלא תדעי עוד צער. רק שמחה ואושר.  ל.ק. תגובה

	סיגלית יקירתי,	מירי אריאל	14/09/2008 10:00:55
	במהלך 5 שנות הכרותי עימך -  הראית לי את הדרך הרוחנית , לא אשכח.. לעולם.  סיפורך האישי - למרות שאני מכירה אותו , הוא נוגע ללב כל פעם מחדש כשאני קוראת אותו.  עברת בחייך המון בלשון המעטה, וכוחותיך עמדו לך  (וממשיכים לעמוד) בעוז ובגבורה שלא תתואר.  את מלכה!! כל הכבוד  על היכולת להוציא החוצה ללא סייג ומורא.  המשיכי את מה שאת עושה למען קידום העוצמות הרוחניות בחייך. מחברתך לעוצמות הרוחניות. מירי אריאל,                                                                                                    מעצבת פנים ויועצת פנג שואי ולעת מצוא גם קרמה תרפיסטית. תגובה

	תודה על השיתוף	עופר ליפשיץ	29/09/2008 19:08:07
	סיפור מדהים! תודה על השיתוף חלק מחזוני בדרכי הפוליטית כיושב ראש מפלגת ברית עולם הוא לבנות "ערי מקלט" ומסגרות לאנשים ונשים כלואים וכלואות במעגלי הדת החונקים אשר זמנם חלף עבר לו חזקי ואימצי ועודדי את שיכולה את. כך יהפוך סיוטך האישי למקור השראה ואושר לדומייך אשר עדיין מתברברים במחילות האפלות של החיים חיבוק חם ואוהב   עופר ליפשיץ תגובה

	לידה בבית - סיפור הלידה של עדן	צוות_עיתונש	01/08/2008 08:05:44
	פורסם בעיתונש 22 לידה בבית (סיפור הלידה של עדן) / ענבל לויטה את בתי השניה עדן (בת 12 היום) בחרנו אני ובעלי להביא לעולם בלידה טבעית בבית. לפני 12 שנה כל העניין של לידות בית היו בחיתוליו, הייתי בן הראשונות בארץ שבחרו ללדת בבית הגישה למקורות מידע על לידות בית היו מעטות מאוד, ונאלצנו להסתמך בעיקר על האינטואיציה שלנו כהורים. כבר בהריון הראשון רציתי ללדת בבית. לא ידעתי מה זה אומר, כמו שלא ידעתי מה זה ללדת בבית חולים. משהו ברור ופנימי, באינסטינקט ("האימהי"? "הנשי"?) אמר לי שזה מה שנכון לי. אבל כמו שההריון היה משותף לי ולבעלי, כך גם הלידה וההחלטה על אופייה. בעלי חשש שכבר בלידה הראשונה ניקח על עצמנו אחריות כה גדול כמו לידת בית, והעדיף את "משגב לדך" כאופציה. התעודדנו שלהבא, כשכבר נדע מה מצפה לנו ומה זו לידה, נקבל את האומץ (שדרוש לאלון) וההחלטיות (שדרושה לי) ונלד בבית. עדיין לא ידענו שגם אחר כך לא נדע הרבה יותר על לידה. מעטה המסתורין נשאר בכל לידה, עד לנשימתו הראשונה של העובר מחוץ לרחם אמו. וכל לידה נפרשת כהרפתקה שאת סופה אין לדעת, בדיוק כמו שכל ילד הבא לעולם הוא בבחינת נס חד פעמי שאין להשוותו לאחר. לידה שניה לא מביאה יותר ביטחון או יותר ידע. (לפחות אצלנו). תמיד נשאר המרחב הפתוח לסימן שאלה: איך זה יהיה הפעם?? לשמחתי ולכאבי, ניסיוננו ב"משגב לדך" הביא אותנו להחלטה חד משמעית לגבי הלידה הבאה: רק בבית! לא אפרט למה בדיוק, אבל די לחכימא ברמיזא, כדי להבין שבית חולים זה בית חולים, גם אם הוא מתיימר לתת "תנאי בית". את הקשר עם המיילדת העדפנו לבסס על קשר אישי ולאו דווקא מקצועי. רצינו שהאישה שאותה נבחר תוכל להיות צלע שלישית במהלך כל ההריון. שתכיר אותנו, שתבין אותנו, שתתחכך מעט באינטימיות ובתהליך המופלא שההריון מביא עמו. מישהי עם ניסיון בלידות בית (גם כך יש מעט מדי כאלה) לא הספיקה לנו. רצינו שותפה. מישהי שלהבדיל מהצוות שפגשנו "משגב לדך, לא תפריע לנו. המיילדת שבחרנו לא אחות במקצועה. אם לחמישה ילדים (מאז הצטרפה לחמישה בת שישית), שאת רובם ילדה בבית. היא רואה את מיילדות הבית כיעוד בחייה. מלחמה לא פשוטה נגד המוסד והמוסכמות, בייחוד כשהיא עובדת בצורה פרטית ובלי אסמכתא "מקצועית" (המיילדות בתקופת התנ"ך ובחברות השבטיות עברו לימודי הסכמה כאחות, או למדו רפואה?). פעם בחודש היינו נפגשות לשעתיים-שלוש. פחות בדיקות ויותר דיבורים. בפגישות האלה יכולתי לבטא תחושות, לספר חלומות, לשתף בפחדים ובעיקר להרגיש שאני לא לבד! מצאתי ששותפות עם גבר, גם אם בעלי הוא, אינה דומה לשותפות עם אישה. אני עדיין זוכרת איך אחרי הלידה הראשונה התייחסתי לכל אמא אקראית שראיתי ברחוב כאל אחות ... לבי התרחב והתמלא אהדה לכל אישה שחוותה הריון ולידה, וכולן הפכו להיות אחיותיי... לא היה בפגישות האלה במעקב ההריון שמץ של חשדנות רפואית או פסימיות. נקודת המוצא הייתה ש"הכל בסדר", ולהבדיל מהרופאים שחוששים לגרוע מכל, בחרנו לעקוב ולהתבונן בהריון כאל תהליך שמבטא את כל הבריאות הנפשית והגופנית שאישה יכולה לחוות (לפחות בהריון תקין כמובן). היום כבר אין לי שמץ של ספק (האמת שגם פעם לא היה לי..) שחשיבה חיובית תומכת ומחזקת מהלכים נפשיים וגופניים. זאת נקודת המוצא. מחשבה יוצרת ובוראת עולם, וכבר אמרו חכמים ממני-"סוף מעשה במחשבה תחילה". בבוקר הלידה ידעתי (ידיעה שאינה בשכל כי אם בלב) שהיום זה היום. בתיאום מראש דאגנו שבתנו הבכורה תהיה אצל הסבתא. העדפנו לא לשתף אותה בלידה. רצינו להתפנות רק לעצמנו ולעובר שיפלס את דרכו החוצה. אני מכירה זוגות שאחת הסיבות ללדת בבית הייתה הצטרפותם של אחים בוגרים ללידה. אלי זה לא דיבר. המיילדת הייתה איתי בקשר טלפוני, עד שהחליטה על דעת עצמה שהיא מגיעה, גם אם אני לא קוראת לה. בדיעבד, היה מזל שכך עשתה ולא חכתה להוראות ממני. בזמן הצירים עברתי מחדר לחדר, חלק על מזרון שהכנתי בסלון, חלק בעמידה במטבח נשענת על השיש ומנסה לנשום. מה שאני הכי זוכרת מהחלק הזה (שנמשך כשעתיים), זה ששמתי שיר אחד של ג'וני מיטשל בתקליט שקיבלתי מחברה לפני שנים. שיר שלא שמעתי משום מה כל כך הרבה זמן! ופתאום הרגיש לי לשמוע רק אותו. זה היה הביטוי הכי מדויק עבורי ל"לידת בית": החופש והאפשרות לבחור מה שמתאים לי כרגע. איפה בבית חולים יכולתי לשמוע שיר שעלה לי שניה לפני הלידה? את הלידה עצמה עברתי בחדר השינה. זה לא היה מתוכנן. המיילדת אמרה שעד שזה ממש יגיע לא אדע איפה נוח לי. גם אם אכין פינה מיועדת, כדאי להשאיר את כל האופציות פתוחות, ולראות מה יהיה נכון לי ממש בזמן הלידה. שוב, ההקשבה הפנימית ל"כאן ועכשיו" - הגוף כבר יוביל אותי למה שנכון לו. למשל, חשבנו שיהיה לי טוב באמבטיה. רצינו להביא בריכה שנוכל לשחות בה ביחד. מעניין שזה בכלל לא התאים לי בזמן אמת, אפילו מחשבה אחת על מים לא עברה לי בראש. חששתי שמא תיפגם הפרטיות שלי בגלל השכנים. שלא אעיז לצעוק, אם ארצה. שאחשוב יותר מדי ששומעים אותי בחוץ. מעניין שלא חשבנו בכלל שאולי ידפקו פתאום בדלת, או שמישהו יטלפן (בכלל שכחנו לנתק את הטלפון). טוב שלא הופתענו. הפרטיות, כמו שדמיינתי אותה לפני הלידה, התאפשרה לחלוטין . אין לי מילים זמינות כדי להסביר מה פירושה של פרטיות זו, כאילו רק אני, בעלי והמיילדת קיימים בעולם, ושלושתנו שם למען נשמה אחת העומדת לעבור במעבר צר וחשוך לעולם לא מוכר. כל מה שלא נכח אייתנו שם - לא היה קיים. אני נזכרת עכשיו בבית החולים הקרוב, אליו הגענו כ-24 שעות אחרי הלידה, לבדיקת התינוקת. קולות המוניטורים, דיבורי הצוות, האורות, הזרות, הניכור, הדיבורים - כל אלו גרמו לי להלם. הלידה שלנו הייתה כה אינטימית! אני זוכרת שצעקתי בשלב מסוים. לקראת סוף הלידה. אפילו עמדתי מול החלון הפתוח, כשזה קרה. לא חשבתי על השכנים... (ולמזלי הם במקרה לא שמעו אותי). הכל קרה מהר (על השעון - כשעה ורבע). אבל הזמן הפנימי שלי עמד מלכת. הייתי במקום אחר. לא במציאות המוכרת. בסוף הלידה כמעט נכנסנו למצב מצוקה. היה לי דימום כבד שלא פסק. השלייה לא יצאה. הייתי מטושטשת ולא שיתפתי פעולה. היה צריך לקבל החלטה מה עושים. התינוקת כבר הייתה בחוץ. מחרחרת ולא נושמת בקלות. הייתי חלשה מכדי להתייחס. המיילדת החליטה לקרוא לאמבולנס. כמתוך ערפל סמיך שמעתי אותה אומרת לאלון: "תהיה מוכן עוד מעט לטלפן למגן דוד". הגוף שלי, חכם וחזק ממני, שמע את המילים ורתם לעזרתו את כל כוחות הנפש שהיה זקוק להם. "רק לא להגיע לבית חולים!". במאמץ אחרון, מעורפלת ומטושטשת לחלוטין, שמעתי את עצמי מציעה למיילדת שתעזור לי לרדת מהמיטה לרצפה, אולי שם אוכל לדחוף ביתר קלות את השלייה. זה עבד! ואז יכולתי ליפול לתהום החולשה. והעייפות. הגוף ניצח. מאותו רגע התפנתה המיילדת לסדר מה שהיה צריך ולהשאירנו בשקט. למרות שיכלה לכאורה ללכת הביתה אחרי שראתה שהכל בסדר, בחרה להישאר אצלנו עוד 6 (!) שעות, בהן הכינה לנו תה, כיבסה את כל הבגדים שלנו שהיו ספוגי דם, הלבישה את התינוקת, הרגיעה את אלון שדאג בגלל החרחורים ובדקה שאני בסדר. זו הייתה נוכחות שקטה ופעלתנית, שנתנה לנו לנוח ולהיות בשלנו. רציתי להיות בשקט - רק עם אלון והתינוקת. לא רציתי אף אחד מסביבי. גם בימים שאחרי הלידה, כשכל כך כאבתי. והחולשה!... יכולתי לווסת לפי צרכיי את ביקורי אורחינו ולבקש שיחכו עד שאתחזק. בבית חולים הפריווילגיה הזו כמעט לא קיימת. גם אם לא מבקרים אותנו, מבקרים אחרות מסביבי. ומההמולה קשה להימלט. הייתי זקוקה לכל כך הרבה שקט!! היום אין לי דעה מוצקה לגביי לידת בית. אני יודעת שזה היה נכון לי באותה לידה- אין לי מושג איך ארגיש ומה נחליט בלידה הבאה. אין לי שום אפשרות ורצון לדעת מה נכון לאחרים. אני לא פוסלת לידה בבית חולים. אני בעד הקשבה פנימית לחושים וללב. הממסד הרפואי נטל מאתנו את המונופול על גופנו ונפשנו. לרשותו עומד ידע מכשירני וגישה פתולוגית למקרים הגרועים ביותר (" ומה יקרה אם...?"). אני לא מוכנה שייקחו ממני את האחריות לגורל תינוקי. אחריות שמתחילה במעשה האהבה שיוצר אותו, עוברת דרך מהלך הריונו, ונמשכת עד לאופן יציאתו לעולם. 12 שנה מאז אותה לידה. אני קוראת מה שכתבה אותה אישה שהייתי אני, מכירה אותה מחדש, מתיידדת איתה ואוהבת אותה. אוהבת אותה על האומץ ועל הכנות בנוגע לאמת הפנימית שלה. היום, כאם לארבעה, ששניים מהם נולדו גם בלידות בית וגם במים, אני מיודעת יותר עם הכוח הזה שאישה מופקדת עליו. האומץ, הכנות והאמת יכולות לככב בזמן הלידה, באותה מידה שהן יכולות גם לא להיות שם בכלל. זהו זמן שיא בחיינו בו אנו יכולות ומתבקשות להיות במרכז. לא בתפקיד הנשי – אימהי המנתב אותנו להכלה והענקה, אלא להיות שם רק עבור עצמנו ועבור העובר שלנו. הלידה היא זמן שהאינסטינקט שלנו יכול להוביל אותנו, התחושה, הרצון. את רוצה לנוע? את רוצה לצעוק? לבכות? לשנות תנוחה? היי קשובה ונענית. היי מסורה לקול הפנימי המדריך אותך, מאותת לך מה נכון, מה רצוי. התמסרי למה שמבקש גופך, למה שמבקשת נפשך. וכשתצאי, בשעה טובה, מן הלידה, תמשיכי לקרוא לאומץ, לכנות ולאמת שלך, בשאר תחומי החיים. מזל טוב! ענבל לויטה: מתקשרת. מורה. מלווה בתהליכי שינוי וצמיחה. תגובה

	לידה בבית	שרה קרפנוס	01/08/2008 17:55:45
	ענבל, הצלחת כמעט להביא אותי באמצע כתבתך לידי אמירה "את רואה? היית צריכה לקבל החלטה שונה".  כמעט ונפלטו מפי המילים הללו. עוד שניה התאפקתי וצדקתי. ההמשך מהווה בעצם, את הוויתנו כאדם אינטואיטיבי, המקשיב לפנימיותו, (אצלי זה נקרא הבטן) וידעת להגיב בעקבות החלטה פנימית (אינטואיציה) במצב הקשה ביותר, שודאי עמדת מולו, אי פעם. כל הכבוד !! אבל... תמיד יש אבל, איני יודעת אם לאחר "כמעט תאונה" כזו, היה לי האומץ לנסות שוב ולהמר על לידה בבית. איני מדברת מתוך נסיון, אלא מתוך ההגיון, כרגע. עדיין, מילותי לך, "כל הכבוד".   שרה א. קרפנוס תגובה

	תגובה	נעמה	07/08/2008 10:06:41
	ברצוני לומר לך שזה מאוד לא אחראי מבחינתך לפרסם סיפור שבעיני נשמע הזוי ביותר. ההקשבה לקולך הפנימי והדיוק שקולך הפנימי כיוון אותך אינו מנת חלקן של רוב הנשים. אם כל אישה תקשיב לקולה הפנימי מבלי להתייחס להשלכות הרפואיות ולסיכונים עלול להיגרם נזק רב. לי באופן אישי הסיפור חורה מאוד. לידה טבעית נשמע יופי של דבר אבל צריכה להיות איזושהיא השגחה רפואית. " קולך הפנימי" הוא לא חלופה להשגחה רפואית ואני מאוד מקווה שנשים יקראו את סיפורך הכאילו מקסים, יפה וטבעי לא יקחו על עצמן סיכון שכזה. בכל אופן אני מאוד שמחה שעברת בשלום את כל הלידות . תגובה

	סיפור יפה	יונית	01/08/2010 15:18:31
	מרגש ומלמד. עשה לי חשק לקניות ולבגדים כדי להרגיש את נשיותי... יונית פאונדרס תגובה

	עכשיו אני מבינה למה מתכוונים כולם... / סמדר	צוות_עיתונש	01/07/2008 23:23:22
	פורסם בעיתונש 21 עכשיו אני מבינה למה מתכוונים כולם... / סמדר בלזברג גדלתי בשכונה קטנה ברמת גן לשני הורים ואח אחד. בזיכרון המוקדם שלי, כיתה ב' או ג', אימי, אחי ואני מסתכלים בתמונות של מסיבת יום הולדתי ה-8, שהתקיימה כשבוע לפני כן. אחי מזהה את ליאת, חברתי הטובה, ואומר שהוא אוהב אותה. אמא שלי מחייכת ואומרת שאם הוא אוהב אותה אז אולי הם יתחתנו כשיהיו גדולים. ואני קופצת במחאה: "היא חברה שלי!" אני אומרת, "ואם מישהו יתחתן איתה זאת אני!" ואחר כך אמא שלי מרגיעה אותי ומסבירה לי שבנים מתחתנים עם בנות, ולא בנות עם בנות... הפעם הראשונה שנתקלתי במילה "לסבית" היתה דווקא בחצר בית הספר היסודי, בכיתה ד'. אני וגילה התרוצצנו בהפסקה. הבנים הלכו מולנו מחובקים אחרי משחק כדורגל, טופחים זה על כתפו של זה. גם אני רציתי ללכת ככה אז ביוזמתי, גילה ואני התחלנו ללכת מחובקות. הרגשתי מאוד נעים וקרובה מאוד לגילה. אבל אחרי כמה ימים צעק לנו ילד בהפסקה את המילה "לסביות". ניגשתי ושאלתי מה פרוש המילה, והוא ענה שזו קללה לבנות. ניגשתי למורה בחצר ושאלתי גם אותה. היא היססה זמן רב לפני שענתה לי - "זה בנות שאוהבות בנות" אמרה והשתתקה. "אז זה טוב?" שאלתי בחוסר הבנה. היא לא ידעה מה להגיד לי, ולבסוף הוסיפה "לא בדיוק". נשארתי עם הרגשה רעה – יש פה סוד שאפילו המבוגרים לא יכולים לדבר עליו. גילה ואני הפסקנו ללכת מחובקות ואני כעסתי על האפליה הבולטת בין בנים לבנות. בערך אז התחלתי להגדיר את עצמי פמיניסטית. אחר כך התחילו הבנות לדבר על התאהבות בבנים. אני עמדתי בצד והקשבתי בבלבול. לא הבנתי את את הרגש הזה ולמה הן כל כך מתרגשות. רק בתחילת התיכון האסימון נפל. אני זוכרת את הרגע במדוייק - זה קרה כשהלכתי עם חברות לסרט. כהסתיימה ההקרנה מצאתי את עצמי מדברת בהערצה עצומה על הכוכבת. בתור ילדה שתקנית זה היה יוצא דופן, אך לא יכולתי להפסיק. חברותיי דיברו כמובן על השחקן. הייתי בשוק. לא הבנתי למה דוקא הוא מעניין אותן. אחרי הסרט ליווינו אחת את השנייה הביתה, וכשעליתי באותו ערב במדרגות הביתה התחלתי להבין. מייד כשנכנסתי בדלת ביקשתי מאמא לבוא לחדר שלי. היא התישבה מולי, ואני פתחתי ואמרתי: "משהו לא בסדר איתי." ופירטתי: "אני מעריצה שחקנית והחברות שלי שחקן. אני אוהבת זמרת והחברות שלי את הזמר, אני מעריצה ומתרגשת מהמורה לספרות החדשה, והחברות שלי מהמורה החתיך לשל"ח". אמא כנראה הבינה, ופתחה בהסבר. "ישנן שלוש אפשרויות" היא אמרה. "אפשרות ראשונה היא שאת לסבית וזה אומר שאת נמשכת לנשים. אבל אל תדאגי, קראתי עליהן וראיתי לסביות, ואת לא כזאת. אפשרות שנייה היא שאת א-מינית, ואז את לא נמשכת לבנות וגם לא לבנים. ואפשרות שלישית, שאני חושבת שהיא הנכונה, היא שעדיין לא הגיע הבחור הנכון, וכשהוא יגיע ותתאהבי בו, לא יהיו לך יותר שאלות והכל יתבהר." אמא גם סיפרה שהיא בעצמה העריצה את המורה שלה בבית הספר, ושזה לא אומר כלום, ויצאה מהחדר חזרה לטלויזיה בסלון שם ישבו שאר בני המשפחה. הייתי משותקת מבהלה. היה לי ברור שאני לסבית, אבל שונה גם מלסביות אחרות, כי אמא שלי אמרה שאני אפילו לא נראית כזאת. הבנתי גם שיש מה לדאוג, ולכן אני צריכה להסתיר את הדבר. החלטתי שאוכל לספר לכולם שאני א-מינית, כי זו גם תופעה קיימת, ולהסיר כל ספק אנסה לצאת עם כמה שיותר בנים, כדי לראות אם באמת יש "האחד". תיארתי לעצמי ש"האחד" שלי בטח גר באוסטרליה במאה שעברה, אבל בכל זאת אנסה. וכך היה. יצאתי עם כל פגישה עיוורת שסידרו לי עם כל בחור שביקש, אבל לא הצלחתי להתקרב אליהם. בד בבד התרחקתי מבנות שחיבבתי, פן הן יעוררו משהו לסבי בתוכי. העזתי להתחבר רק עם בנות שטחיות שדיברו על בגדים ומוזיקה, ועם ידידים בנים שנעלמו בכל פעם שסירבתי להעמיק את הקשר לרומנטי. כשבחור ניסה לנשק אותי בסוף פגישה הייתי נסוגה וראשי מוסט הצידה. פעם החלטתי להתנשק עם בחור והכרחתי את עצמי לעצום עיניים כדי שלא אדע מתי הוא מתקרב ולא אסוג. הוא נישק אותי, ואני הרגשתי כאב חד בבטני ובחילה עצומה. ניגבתי את שפתיי כל אותו שבוע, ולא יכולתי לראות את הבחור שבועיים אחר כך. הרגשתי כאילו עשיתי דבר לא נכון ואסור, כאילו ביצעתי חטא. החלטתי שזהו, לא עוד אכריח את עצמי לעשות דברים שאני לא רוצה. הפכתי למתבודדת. בצבא היו לי ידידות, אבל אף פעם לא רציניות מספיק כדי שאספר להן מה אני עוברת. החנקתי התאהבויות בנשים בכאב עמוק, וחשבתי שלעולם לא אזכה להרגיש אהבה עד הסוף ולממש אותה. דמיינתי את חיי כעריריים, כשהסביבה בזה לי ומרחיקה אותי, ולכן הרחקתי עצמי מראש. הרגשתי כאב על חיי האבודים. החיים לא נראו לי כמציאה, ולא היה אכפת לי למות. נהגתי בצורה מסוכנת, ועל כל שאלת אתגר ששאלו אותי עניתי "מקסימום אני אמות". בעיניי זה היה כמו להגיד שמקסימום אקבל שריטה בברך. מי יודעת, אולי החיים הבאים יהיו יותר מעניינים. פינטזתי על נהיגה מעל צוק, התאבדות מפוארת בה ארגיש, תרתי משמע, בשמיים. את אורלי פגשתי באוניברסיטת חיפה. ישבתי באולם ההרצאות כשהיא נכנסה וחיפשה מקום לשבת. חשבתי שהבחורה הזאת נראית מעניינת ושמאוד הייתי רוצה להיות חברה שלה, מה שאומר שאני צריכה לשמור ממנה מרחק. לחרדתי היא התיישבה בכסא לידי, ועד מהרה התחברנו. הקירבה לאורלי ריגשה אותי. כל מגע חברי בינינו הרטיט את חושיי ונדרתי להישאר חברה טובה שלה ולא לגלות שום דבר. שלוש שנים היינו חברות הכי טובות עד שנשברתי. ביקשתי לדבר איתה על משהו מאוד חשוב. בסלון דירתה הסתובבתי מימין לשמאל וגמגמתי. אמרתי שאני חושדת, חושבת, אולי, כנראה - שאני לסבית. ומייד הוספתי שלא תדאג, אני מעדיפה להתאבד ולא לעשות לה משהו רע. היא חייכה ולא הבינה בשל מה הדרמה. הוספתי שאני מאוהבת בה. זו היתה הקריאה שלי לעזרה. חשבתי שאני שומרת עליה מפגיעתי, אך בעצם זעקתי "הצילו". אורלי, מסתבר, הרגישה כמוני. היא רמזה לי שהיא מרגישה קרובה אלי יותר מאשר לכל אדם. לאט לאט, במשך השנה הבאה, התקרבנו, נגענו בחושך, התנשקנו ועברנו לגור ביחד. סוף סוף חייתי! כשנסעתי שמתי לב שאני נוסעת בזהירות, לא ממהרת בסיבובים, ושהעולם הרבה יותר צבעוני ממה שזכרתי. חייכתי לעצמי כשהבנתי שאני לא רוצה יותר למות, שיש לי בשביל מה לחיות. אני רוצה לחזור הביתה לאורלי. הוריי הכירו את אורלי, שהיתה מגיעה הרבה לבקר אצלהם כפי שחברות טובות עושות. כשיחסינו השתנו, אמא הרגישה משהו ושאלה אותי "תגידי, את ואורלי זוג?" מרוב בהלה ועניתי "לא, מה פתאום!" ואחר כך כעסתי על עצמי מאוד. פיספסתי הזדמנות פז בה הייתי צריכה רק להגיד את המילה "כן" בלי להסתכן בהגדרות קשות. בשבוע שלאחר מכן אמרתי לאמא "את זוכרת מה ששאלת אותי בשבוע שעבר, אם אני ואורלי זוג? אז כן". לא יכולתי להגיד את המילים בעצמי. אמא קיבלה את דבריי בשקט, בלי שינוי נראה לעין. כך גם אבא, שאותו שיתפה בכל. רק שנים אחר כך היא גילתה לי שהיו לה סיוטים בלילות. בהתחלה ההורים ביקשו ממני לא לספר לאף אחד, אבל נלחמתי ולא הגעתי לאירועים משפחתיים עד שויתרו לי. התרעמתי על כך שאח שלי מתמזמז עם חברתו בכל פינה מולם ואני לא יכולה להחזיק ידיים עם בת זוגי. הם עדיין לא ששים לספר לחבריהם, אבל הם מרשים לי לענות אם ישאלו אותי, והמשפחה כבר יודעת. אורלי ואני, בעיקר אורלי, הגדרנו את אהבתנו כאהבה למהות הפנימית, שנולדה בגלגול הזה במקרה בגוף אישה. אחרי הקשר עם אורלי, כשפגשתי כבר עוד נשים לסביות, הבנתי שזו לא היתה הגדרה נכונה. פשוט נמשכתי לנשים. הרגשתי את המתח המיני מול המין שלי. אחרי שבמשך שנים הדחקתי את המיניות ה"לא ראויה" נהניתי להסתכל על נשים ולהרשות לעצמי להרגיש משיכה מינית. נזכרתי איך במסיבות בתיכון לא הבנתי את ההתלהבות ההדדית של הבנים והבנות ועכשיו במסיבות של לסביות בלבד, סוף סוף הבנתי. זה הדבר הזה שעליו כולם מדברים! עכשיו אני מבינה למה התכוונו הבנות בבית הספר. סמדר בלזברג : מתנדבת חוש"ן (חינוך ושינוי) של הקהילה ההומו-לסבית-בי-טרנס בישראל תגובה

	נכון הוא שהחינוך לסובלנות מתחיל בבית, אבל לח	דבי רוזנר	02/07/2008 23:45:31
	שלום סמדר אהבתי את הכתבה שלך בין השורות, במהלך הקריאה, כאבתי את כאבך אבל גם שמחתי את שמחתך! אני שמחה לספר לך שאני כאם מדברת גלויות עם ילדיי (שתי בנות ובן) על העדפות מיניות, ואומרת להם ש'לסבית' או 'הומו' הן לא מילות קללה אלא מילות תיאור... ואני מסבירה את עניין ההעדפה, הסנקציות החברתיות והסיבות להן וכו'. למרות החינוך הסביבתי הישראלי שברובו עדיין רואה בלסביות ובהומואים 'חריגים', אני בביתי מקפידה להעביר את המסר כי לסביות והומואים הם אנשים רגילים לכל דבר, ואם הם לא מתנהגים רגיל, זה לא בגללם אלא בגלל הסביבה השופטת אותם ומענישה אותם על העדפותיהם. כמו כן אני מוסיפה ואומרת (וגם מתכוונת לזה לחלוטין) שאם הם  יגלו בקרבם העדפה מינית "לא מקובלת" , שידעו שמבחינתי ומבחינת הבית לא תהיה שום בעיה! אני חושבת שאת צריכה לנסות לפרסם את הסיפור שלך בפורומים נוספים, אם אפשר (ואני מודעת להגבלות בנושא). אולי יש נפש אמיצה במשרד החינוך שתהיה מוכנה לקחת על עצמה את הנושא. החינוך לסובלנות מתחיל אמנם בבית, אבל ללא תמיכה חברתית, ילדינו יפחדו להגיד את מה שבלבם, ויכנעו ללחץ החברתי בקלות. אני גאה בך סמדר ומקווה שכתבך תעודד ותעזור לבנות ולבנים צעירים הרוצים לחיות על פי מהותם. ברכות דבי רוזנר   תגובה

	סיפור מרגש, תודה על הפתיחות.	ענבל	20/07/2008 23:31:04
	תגובה

	אשמח לתגובה	אורח	17/02/2009 15:04:17
	אני נשואה באושר:)באמת!!! בעלי הוא חברי הטוב ביותר מכיל ואוהב ומאהב נהדר! לפני 3 חוד הכרתי בחורה  מדהימה כששמעתי שהיא אוהבת נשים משהו ניצת בי ..... ורציתי להתנסות ידעתי שהחיבור בינינו הוא עמוק לתוך הנשמה וגם המשיכה המינית מטורפת...שיתפתי את בעלי שיש לי פנטזיה והוא שמאוד פתוח ולא רצה לעצור ולשים לי גבולות אמר: אם יש לך רצון לחוות לכי על זה.... מאז אותו ערב שהיה בעיקר סערה ריגשית שטלטלה אותי ואותה {הקטע המיני היה מאוד מינורי לא ממומש היא צעירה בת 25 והניסיון המיני לא רב לפי תחושותי}אני לא יודעת מה להרגיש הלב שלי מתכווץ כשאני חושבת עליה ואני יודעת שגם לה קשה מאוד ולכן כרגע ניתקנו את הקשר ואני עצובה מאוד!סתם רציתי לשתף והאם יש לך איזה שהיא תגובה? תגובה

	ואוו איזה כתיבה יפה	גילה	04/09/2009 12:11:38
	כל הכבוד על הפתיחות ועל האומץ להתמודד כל הכבוד על כך שקמת ושקמת את עצמך נותן כוח גם לאחרות   --------------------------- פרגולות תגובה

	דיור מוגן	דוידה	01/06/2008 22:30:28
	כל מכרותי וחברותי אומרות לי \" איזה אומץ יש לך, איך היה לך האומץ לעשות את זה? מה בסך הכל עשיתי, עברתי למען השקט הנפשי שלי, (כיום במיוחד עם כל הפריצות למיניהן) להתגורר במקום מקסים ויפה, קבלתי דירה קטנה בת 2 חדרים עם חצר ,וכו\',יש פה כל מה שאדם זקוקו לו ואף יותר.. כך שאין בכל צורך בהרבה אומץ, פשוט בשכל ישר וחושב קדימה. אז בבקשה מכל אשר מגיע לגיל המתאים והוא נמצא לבדו בדירה גדולה, עשו זאת ותראו כמה טוב ונעים, וחסל סדר הבדידות והתלות בילדינו, כי כידוע כמו שאומר הפתגם "אם אחת יכולה לגדל עשרה ילדים ויותר, אך לעשרה אין מקום ואין סבלנות וזמן לדאוג לאם אחת\", חשבו על זה.   תגובה